סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

שטרות קניין.

כל פוסט כאן, הוא שטר קניין, שנמסר לגבירתי, בתקווה ובשאיפה, להיות שלה.
לפני 10 שנים. 3 ביולי 2014 בשעה 10:18

טוב, אני מניח שרוב מי שקורא כאן, יודע בדיוק למה הגיע.

אחרי כל ההקדמות, בטח מאוד מסקרן כבר להגיע לדבר האמיתי.

(ומי שכן הגיע במקרה, מוזמן קודם כל לקרוא כאן)

 

כמה דקות לפני שהוא מגיע, הלב שלי מתחיל לפרפר. בימים האחרונים אני אמנם תחת ההרגשה שאני חי בשלום עם הרעיון, הודות להכנה המדויקת של גבירתי, אבל פתאום אני מביט על עצמי לרגע מבחוץ. כורע ליד הדלת עירום פרט לקולר וכלובון, מבין כי גבר זר עומד להיכנס תוך רגע דרך הדלת, ולראות אותי כך, ותוהה אם ואיך אעמוד ברגע הזה, שנראה לי פתאום משפיל עד אין קץ.

הוא נכנס. לרגע אני נושא אליו את עיניי בסקרנות, ואז משפיל אותן במבוכה. אני נזכר בהוראתה של גבירתי, להשאיר את עיניי עליה כל הזמן, וממהר למלא אחריה.

הם מתיישבים על הספה, ואני מצטווה לרדת על הרצפה לרגליהם. כמה משפטי פתיחה מוחלפים ביניהם, והנה הוא עבר מלטף את רגלה של גבירתי, זו שאני ליטפתי ורחרחתי בתאווה רק לפני מספר דקות.

אני נשלח לפתוח עבורם בקבוק יין. אני מסתבך עם זה קצת, ועד שאני חוזר, הם כבר מתמזמזים ומתנשקים. הוא משחק בשדיה, היא משתעשעת בכלי שלו מבעד למכנס. ("תסתכל עלי, תלמד אותו" היא כתבה מתחת לתמונה ששלחה לי לפני כמה ימים, ואני הסתובבתי חצי יום עם תמונה של גבר זקור בטלפון שלי, מסתכל מדי פעם, ותוהה.)

להפתעתי, אני לא מזועזע. כבר ראיתי את התמונה הזו בדימיוני כל כך הרבה פעמים, ומסתבר שזה הפך הכל לקל יותר.

אני מרוכז בפניה של גבירתי, מרותק להבעת ההנאה שעליה, למבט המתגרה הזה, לחיוך מלא הביטחון והתשוקה.

"תתפשט בשבילי", היא מבקשת ממנו, ומתחילה לשחק באיברו הנחשף.

אני מביט בעניין, בסקרנות. מחכה לכעס, לקנאה, מצפה לבושה, אבל הם אינם באים. אני מרגיש את הרצון של שניהם לגעת יותר ויותר, להתקדם, לחקור את הגוף הזר, לחדור אל האינטימיות שלו, ולהרגיש את הגבולות נשברים.

אני מרגיש שאני איתם, רוצה לראות אותם נכנסים זה בזו יותר ויותר...

גבירתי מתחילה ללקק ולנשק את האבר הזקור. ואז היא מסמנת לי להתקרב, ומראה לי איך היא מלקקת את שק האשכים. כשהיא מסמנת לי לעשות כמוה, זה כבר מרגיש כמעט טבעי לגמרי.

היא עוצרת אותי אחרי כמה תנועות, מניחה לי להרגיע את עצמי, ולוקחת פיקוד, מענגת את הבחור במימנות, כמו שהיא יודעת.

אני יודע בדיוק איך הוא מרגיש שם, וחש צביטה קטנה של קנאה, פשוט על זה שהוא שם כרגע, ואני לא.

בהוראת גבירתי, הם קמים והולכים אל המיטה, ואני בעקבותיהם. אני כורע בצד המיטה, ורואה כיצד הם מתנשקים תוך שידיים נשלחות לאיברים אינטימיים. המבט שלי עדיין על גבירתי, מרוכז כמעט לחלוטין בה בלבד.

ואז לרגע, אני מביט בו. נמצא בגופו על גבירתי, נוגע בכולה. ואז אני מביט בעצמי, יושב בפינתי, אבל מלא ברגשות שיש לי כלפי גבירתי, בעוצמות שאפשרו לי להגיע מצב הזה, בהנאה המשותפת שלנו...ויודע בדיוק באיזה מבין המקומות אני רוצה להיות. יודע שאין אדם אחד בעולם שאני מקנא בו, ומוכן להחליף איתו את מקומי.

ואני נקרא להכין אותם. קודם את גבירתי. אני כמעט גאה כשהיא מפסיקה רגע להתנשק איתו, ומספרת לו על המומחיות האוראלית שלי. ואז צריך גם להכין אותו.

גבירתי לא שולחת אותי לשם לבד. היא מקרבת את ראשה לאזור, יחד עם שלי, ומראה לי כיצד ללקק אותו לאורכו. שום דבר אינו יכול להיות נורא מכדי שאלקק אותו אחרי שגבירתי עשתה זאת, ואני חוזר אחרי מה שהראתה לי. כמה ליקקוקים נוספים שלי, ועוד כמה שלה, והוא מוכן לגמרי לפעולה.

אני נשלח למקומי שליד המיטה, ורואה כיצד גבירתי נחדרת על ידי גבר זר. הוא בהחלט יודע את העבודה, ונראה לי שגם הוא נהנה מאוד מגבירתי. הם מחליפים מחמאות הדדיות מלוכלכות, ואני מרגיש קצת מחוץ למשחק, עד שגבירתי מסמנת לי להתקרב אליה, ומלטפת אותי.

אני ממשיך להחזיק חזק בזרועה הנאחזת בי, וללפות את כתפה גם כשהיא גומרת, בפעם הראשונה, והשניה, והשלישית...

והם יוצאים למנוחה, שמסתיימת ב...

כן. נכון. זה.

העניין שבשבילו, אולי, נכנסתם. אז כן. זה קרה. זה נמשך מספיק זמן כדי שאטעם היטב ואבין מה בדיוק אני עושה.

רגע מכונן ? אולי. אבל בהחלט לא כמו זה שבא כמה דקות לאחר מכן, כשגבירתי רוכבת עליו ב"בוקרת הפוכה", תוך שהיא מחייכת את החיוך השובב שלה  לעבדה הנאמן הכורע ליד מיטתה...

ואחר כך, הכל הסתיים. הוא הלך, ואנחנו נשארנו עם התחושה שבקושי ניתן לתאר במילים, של שני אנשים שעברו חוויה מופלאה אחת, שיודעים כי ללא החיבור המיוחד שביניהם, לא היו מצליחים להגיע לכאן...

ואם היו מספרים לי לפני שנה שזה מה שהולך לקרות לי...

טוב, הייתי מינימום צוחק, מקסימום... (ואז, כמובן, לא הייתי זוכה לכתוב את הסיפור הזה).

לפני 10 שנים. 28 ביוני 2014 בשעה 13:36

גבירתי רגועה, נשכבת על צידה, ותובעת ליטופים.
אני נשכב מאחוריה ומלטף. ואז קובר את פניי בצווארה, ומוסיף קצת נישוקים קטנים.

כל כך טוב לי, שאני מרגיש שהמוח שלי ריק לגמרי. אינו מבקש דבר, לא מאמין שיוכל להגיע למקום טוב יותר מזה שהוא נמצא בו כרגע, אז למה שיתאמץ בכלל ?

"דבר", היא מבקשת. "אל תשתוק לי".
אבל המילים לא באות למוח המרוקן. אז היא מדברת במקומי.

והיא מספרת לי עד כמה היא רוצה לשכב מול עיני עם גבר אחר.
אולי הוא לא יהיה נשלט בכלל. ואפילו לא שולט. סתם ונילי שלא מבין עיניין, ולא יכול אפילו להבין מה יש לזוג הזה, ולמה הגבר הדפוק הזה מוכן בכלל לסבול את הסיטואציה המוזרה כל כך .

"אתה תעמוד שם בפינה, ורק תסתכל עלינו" היא ממשיכה. "ואני ארשה לך לאונן. בהתחלה אתה לא תרצה, אבל כשתסתכל עלינו, לאט לאט, אתה תתחיל להתגרות. ויבוא לך, אני יודעת..."
והיא יודעת. בהחלט יודעת.
כן, איכשהו המילים שלה נכנסות בדיוק למקום הנכון, ואני באמת מתחיל להתגרות, מרגיש את ההתקשות שלי מול גופה הנצמד אלי. הישבן מתפתל לו בשובבות, כשהמילים הקשות ממשיכות להגיע...
"אתה תתקרב אליי, ואני אמרח אותך בקרם" היא מתארת. "תעמוד קרוב ותראה איך אני נהנית כשזין זר, גדול יותר משלך חודר אליי..."
לא, אני לא יכול אפילו לדמיין את התמונה הזאת. היא קשה לי כל כך...
אבל למה לעזאזל עומד לי עכשיו ?

אני מנסה לדמיין את חוסר האונים שלי. את תחושת הזרות, הלבד הזה שלי כאשר גבירתי מתענגת עם אחר, אבל בו בזמן אני שומע קולה של גבירתי הלוחש באוזניי, מספרת לי כמה מגרה אותה הסיטואציה...וזה כל כך מגרה גם אותי...אוף !
(אפילו לכתוב על זה עכשיו, כמה ימים לאחר הרגע, מרים לי אוהל קטן במכנס. גבירתי קוראת על זה בחלון השני ומחייכת את החיוך הקטן ההוא.)

אני נצמד אליה, ומתחכך בה, כשישבנה נענה לי ונצמד אליי במחול פיתוי קטן משלו, אבל המילים הקשות לא נפסקות.
"אתה תתחנן לגמור" היא מספרת לי. "תבקש ממני שוב ושוב, עד שההגבר שמזיין אותי יגיד לך לסתום" היא ממשיכה.
"ואחרי שאגמור, והוא יגמור בתוכי, אתה תנקה אותי טוב טוב עם הלשון..."היא ממשיכה בקול מתפנק, ובחיוך קטן. "וגם אותו. כן . אתה תרגיש את הזין עם כל המיצים שלנו ממלא את הפה שלך..." היא מוסיפה בלי לרחם עליי.

ואני יודע שאקבל את זה. יכול לראות את עצמי עושה את זה בשבילה.
"כן גבירתי" אני עונה.
"מי אתה ?" היא שואלת.
"אני הזונה שלך" אני עונה, ולא מבין איך אפשר להרגיש כל כך הרבה בושה וגאווה גם יחד.

וכבר אז, אני יודע שהתמונה הזו לא הולכת להרפות ממני בימים הקרובים.
וכשגבירתי מרשה לי לאונן יומיים אחר כך, זה הסרט שאני בוחר לראות, מרגיש בשבילה ולידה, כמעט כאילו הסשן לא נגמר עדיין.

ויש לי הרגשה שהוא באמת רק מתחיל.

לפני 10 שנים. 21 ביוני 2014 בשעה 12:04

לפני שנה בדיוק, קיבלתי הודעה פרטית. לקבל הודעה פרטית משולטת היה עד אז מאורע נדיר למדי אצלי, ומטבע הדברים מייד עורר גל של ציפיות ופנטזיות, אבל גם בדמיון הפרוע ביותר שלי, לא יכולתי לשער לאן תיקח אותי ההודעה הזו.
כבר במילים הראשונות, התחלתי להבין שהכרתי אשה מיוחדת ונדירה, גבירה אמיתית, שתיקח אותי ותוביל אותי למסע ארוך ומרתק, כזה שאלמד בו על עצמי, ועל מהות יחסי השליטה, יותר משחשבתי שאדע אי פעם.
האם היה לי אומץ לצאת אל המסע הזה, אם הייתי יודע מראש לאן ייקח אותי ? כמה ישנה אותי ?
לא בטוח.
אני מצטמרר לחשוב על הפחד שהיה קרוב כל כך לגרום לי לוותר על הכל, להתכנס בחזרה אל אזור הנוחות שלי, המוכר והבטוח.
כן, אם הייתי עושה כך, היו נחסכים ממני הקשיים שבמסע המופלא הזה. הרבה רגעים של כאב פיסי, אבל בעיקר נפשי. הרבה ויתורים קשים וכואבים.
אבל כל זה הוא כפסיק לעומת האושר שהייתי מפסיד.
רגעים של התעלות שלא שיערתי שאוכל להגיע אליהם. מקומות שגבירתי הוליכה אותי אליהם ביד בטוחה, ואני אפילו לא ידעתי כמה חזק הצורך שלי להגיע אליהם.

זו היתה שנה מרתקת, בה לימדה אותי גבירתי את השמחה שבכאב, את השחרור שבכניעה. חשבתי אולי שאני יודע מה אני רוצה, ולאן אני הולך, אבל רק היום, עם ניסיון של שנה אני מבין כמה מעט ידעתי.

אני מביט לאחור, ורואה איזו דרך עברתי מאז. ואני גאה. גאה במה שהצלחתי לעבור, וגאה שנבחרתי, שנמצאתי ראוי בעיני גבירתי, להיות זה שהיא מובילה בדרך הזו.

אבל אם אני צריך לבחור מהו הדבר האחד שלמדתי יותר מכל, שהיה עבורי השינוי, ההפתעה הגדולה ביותר - הרי זה מה שגבירתי לימדה אותי על אהבה.

למדתי איך האהבה יכולה להופיע פתאום בצורה מפתיעה, ושונה כל כך מכל מה שידעתי וחשבתי.
איך היא מצליחה לצמוח במקום שחשבתי שאמצא בו רק משחקים של כח ושל תשוקה.
למדתי על האהבה ככח רב עוצמה, שיכול לגרום לי לעשות דברים שלא חשבתי שאעשה, ובו בזמן לגדול ולהתעצם, להביא אותי לשיאים של רגישות ועדינות.

אין לי ספק שללא האהבה שצמחה ביני ובין גבירתי, לא היינו מצליחים לעבור כמה מהרגעים הקשים ביותר שעמדו בפנינו.
רגעים בהם שאלתי את עצמי "בשביל מה אני צריך את זה ?" ואז, דמיינתי את עיניה של גבירתי נחות עליי, כשבהן המבט המאושר, האוהב והגאה שלה...ובבת אחת ידעתי למה.
רגעים אחרים, בהם טעיתי טעויות גסות, שגרמו לה צער ואכזבה גדולים כל כך, ושרק בזכות האהבה והסבלנות האינסופיות שלה, היא הצליחה להרים את סנטרי, להישיר מבט אל עיניי המושפלות, ולהגיד לי "סלחתי לך גורי. אני מרשה לך להמשיך לאהוב אותי..."

והנה, איכשהו, כשמסכמים את כל הרגעים האלה, מבינים שחלפה לה שנה. אז כן, זאת היתה שנה נפלאה, גבירתי.
ואני פשוט רוצה להגיד לך - תודה !

שנתחיל עוד אחת ? :-)

לפני 10 שנים. 17 ביוני 2014 בשעה 20:03

אנחנו מדברים בטלפון, וגבירתי מתרגשת כשהיא מספרת לי עליו. אני יכול לשמוע את זה במילותיה, בקולה.
ולרגע, אני נסער כל כך, לשמוע על ההתרגשות הזרה הזו, שנגרמה לאותה אחת מוכרת, אבל ממישהו זר, שאינו אני.
ואני מחכה לגל העכור הזה שיעלה, שיסער.
אבל הוא לא מגיע.
אני רואה את גבירתי מחייכת. מקווה. מרוגשת. מאושרת ?

וזה טוב לי.
ואני כבר כל כך רוצה שתלך למקומות האלה.
ושתחזור משם.
מסופקת נפשית וגופנית.
כל כך משתפת וחולקת.
טעונה בעוד אהבה
אליי.

לפני 10 שנים. 14 ביוני 2014 בשעה 19:17

וכשגבירתי מרשה לי לרדת לה...
כשאני יודע שהיא רוצה ממני את העונג הזה, שבא בגלים גלים..
בהתחלה, הגלים איטיים.
אדוות קלות של עונג, ששולחות נגיעות קטנות ורטובות של מישוש זהיר.
אבל אז אני מרגיש שיש מי שנענה לי מבפנים. קורא לי מחפש אותי. דורש.
ואני כל כך מאושר להרגיש את כל העונג הזה מתנחשל סביבי...
והגלים מתחזקים. בקצב. בעוצמה.
וכבר לא נשאר כלום מהאיטיות של ההתחלה.
ואני בתוך הסערה. נבלע בה. מתמזג איתה. מרגיש שאני בדיוק במקום שלי.
רוכב עם גבירתי מגל לגל, זוכה להשתתף בעונג שלה...

 

טוב, בעצם היא זו שרוכבת על הפנים שלי.
אבל היי... זה באמת משנה?

לפני 10 שנים. 10 ביוני 2014 בשעה 19:55

לא להאמין לאן הגענו.

גבירתי מספרת לי מדי פעם על מועמד חדש, ואני מתחיל להתמלא חרדה מהרגע ש....ייפסל !

טוב, אני יודע כבר שאם גבירתי טרחה בכלל להתקדם איתו, אז מן הסתם, עילג הוא לא, וכנראה שגם בטיפשות אין לחשוד בו.
את המקצוע שלו, קרוב לוודאי אני כבר יכול לנחש, וכך כל מי שקורא בבלוג של גבירתי.
רובם אפילו עשו עבודת הכנה מדוקדקת, וטרחו לקרוא את מה שגבירתי כותבת בבלוג.
חלקם קראו גם את הבלוג שלי.

ואז מגיעות השיחות, הפגישות...לעיתים רחוקות גם סשן ראשון.
ואני כל כך חרד מה"משהו" שיצוץ פתאום...
שהם שוב לא יתאימו.

רוצה שמישהו יצליח כבר.
רוצה בשביל גבירתי. רוצה בשבילי.

שיבוא אחד טוב.
(ושיהיה לו אפילו יותר גדול משלי. לא אכפת לי !)

לפני 10 שנים. 4 ביוני 2014 בשעה 19:16

זה היה לקראת סופו של הסשן.
כבר סגדתי, והוצלפתי.
פינקתי ועינגתי, גוריתי עד קצה היכולת, וגמרתי.
ועכשיו נשאר רק לחבק, ולהביט בגבירתי, להרגיש שאני נמצא בדיוק במקום שלי, והכל כל כך נכון לי.
"תגיד את זה במילים, גורי" היא מבקשת ממני.
"את כל כך נכונה לי, גבירתי" אני אומר. "הכל כל כך ...נכון"
"למה אתה מתכוון, חמוד ?" היא שואלת אותי.
ואני מתקשה למצוא את המילים, ורק מהמהם לי...

אבל אחר כך, בדרך, זה לא מרפה ממני. ואני חוזר שוב לתחושה הזו, המדוייקת.
ואני חושב על זה, שלפעמים אנחנו כל כך יודעים מה אנחנו רוצים, אבל לא יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים.
ואז, איכשהו, בדרך נעלמה זה מגיע. לא תמיד. הסיכוי קטן. אבל לפעמים...
ואז אנחנו מקבלים מתנה גדולה כל כך, שאפילו קשה לנו להבין כמה היא גדולה, כשאנחנו עומדים קרוב קרוב אליה.

וחשבתי, על השקט, על הביטחון שיש לי במקום שלי, אצל גבירתי.
איזו דרך ארוכה עברנו שנינו עד שהצלחנו לייצר את המקום הזה. כמה הדברים נראו שונים כל כך בהתחלה. כמה טעויות, כמה כאב, כמה סבלנות נדרשה כדי להביא אותי בדיוק לשם.
כמה אני שמח שגבירתי לא ויתרה עליי לרגע, ונתנה גם לי את הכח לא לוותר.

ואני יודע שלא במקרה אני מרגיש כל כך נכון במקום הזה.
כי גבירתי בנתה אותו לגמרי בשבילה, ודווקא בגלל זה הוא כל כך בשבילי.

ככה, גבירתי. כך בדיוק.
כך זה מרגיש נכון לי, גבירתי. להיות במקום שאת יצרת. כי למזלי, את יודעת לא רק מה את רוצה, אלא גם - מה אני צריך.

לפני 10 שנים. 27 במאי 2014 בשעה 19:34

מה יש גורי ?" שואלת אותי גבירתי, ואני מבין ש...
מבין ששוב שקעתי, אל אחד הרגעים האלה, שהמבט שלי נח על עיניה של גבירתי, ואני מתבונן בהן כמוקסם, כמו בפעם הראשונה שראיתין.
"על מה אתה חושב גורי ?" היא שואלת אותי, ואני, לא מצליח לענות.

כי הראש שלי כל כך ריק, ברגעים האלה. יש בי רק אושר כזה, פשוט, והשתייכות. התמסרות. והמון...

ואיפשהו, אני קצת מתפלא שהיא שואלת.
גבירתי החכמה, זאת שקוראת אותי תמיד כמו ספר פתוח, ודווקא עכשיו, היא לא מצליחה ? כשהכל כל כך פשוט, והלב שלי מלא רק בה ?

מילא, כשאני שומע אותה שרה במכונית, והיא לא יכולה לראות את המבט המאושר והמרוגש שלי, ואת העיניים הנוצצות.
אבל עכשיו ?
כשהעיניים שלי נפתחות לשלה, וכל מה שהן אומרות זה רגש אחד פשוט ומורכב ...

ואז אני מבין :
היא יודעת. וגם אני יודע. היא רוצה גם שאגיד. לקבל את זה בחוש נוסף.

"אני כל כך אוהב אותך, גבירתי", אני אומר ומחייך.

טמבל, כבר אמרנו ? :-)

לפני 10 שנים. 22 במאי 2014 בשעה 20:42

זה היה אמור להיות סשן מיוחד. שונה. משהו שלא היה כמותו כבר זמן רב, ואולי בכלל.
לא שידעתי בדיוק למה, אבל האמירות בימים שלפני, רמזו על כך. ואני, נמנעתי מלשאול במתכוון.
לא שהיה סיכוי שגבירתי תספר לי מה שלא התכוונה מראש שאדע, אבל לי היה חשוב במיוחד שלא לדעת. לא לצפות. רציתי לתת את עצמי בידיה במלואי. להיות מופתע, ולקבל את מה שיבוא.

זה התחיל ביחס קשה. לא משהו שלא ראיתי בעבר, בסשנים הראשונים, אבל בהחלט משהו שבלט כחריג לעומת הסשנים האחרונים.
כבר כשנאמר לי להתפשט, משהו בנימת הקול גרם לי להבין שהיום זה קצת אחרת. זו לא הפעם הראשונה שאני מתפשט מול גבירתי הלבושה, אבל איכשהו, זה הצליח להיות מביך מעט, כמו שלא היה כבר זמן רב.
ביקשתי ללכת להשתין. כבר פניתי לכיוון השירותים בבטחון של מי שיודע שבקשתו תיענה בחיוב, ושמדובר באקט פורמלי בלבד, אבל הסירוב הפתיע אותי.
הורדתי על הרצפה, קולרתי ונאזקתי בקשיחות. ושוב נצטוויתי לעמוד. אזיקי הידיים חוברו ביניהם כשהושטתי את ידיי מאחורי גבי. ביני לבין עצמי התחלתי לתהות כבר, מה יקרה פה היום.
מתיק ההפתעות שלה, שלפה גבירתי גליל של ניילון נצמד, והחלה לעטוף את פלג גופי העליון, תוך שהיא מלגלגת עליי, ועל כך שבוודאי גם עכשיו אני מרגיש שאני יכול לעשות זאת טוב ממנה, לתת לה עצות...
וכשהייתי קשור, מנוטרל ומהודק, הוחזרתי לכרוע על ברכיי, מול גבירתי היושבת על המיטה.
מזכרונה המדוקדק, החלה גבירתי לשלוף את רשימת חטאיי בשבועות האחרונים, כשהיא מבהירה לי בקול קשה, כי עליי להיענש, על כולם. על כל איחור, על כל משימה שלא בוצעה.
ידעתי שהיא צודקת. לא יכולתי להכחיש שבשבועות האחרונים בהחלט נתתי לחיי היום-יום, להיכנס יותר מהראוי אל המרחב המקודש שגבירתי טורחת כל כך לבנות בינינו.
קולר העור העבה הפריע לי להרים את ראשי ולהביט בעיניה של גבירתי, אך היא דרשה שאעשה מאמץ, ולא אסיר את עיניי מעיניה.
היה בהן מבט של איזו נחישות, אולי גם שמץ של שמחה פראית...ואז נחתה הסטירה הראשונה. מפתיעה. חזקה. כואבת.
ועוד אחת. אני משתדל שלא לעצום את עיניי. לא להתחמק. לא להתלונן. מביט בגבירתי ומשתדל לספוג את כל מה שהיא רוצה לתת לי.
ועוד. וגם בלחי השניה.
ואז הפסקה. וגבירתי מסבירה לי שוב, שהיא לא מתכוונת לוותר לי. שאין שום קשר בין האהבה שבינינו, לציות המוחלט שאני נדרש לו.
וידה מורמת שוב. אני עוצם את עיניי, לרגע נבהל ממה שעומד לבוא. מחכה רק שיעבור כבר. אבל גבירתי לא מוכנה שזה יהיה כך. היא דורשת שאקבל גם את הסטירה האחרונה בעיניים פקוחות.

ואז, היא מרשה לעצמה לנוח לרגע. ומציתה סיגריה. אני עדיין עומד על ברכיי מולה, והיא מקרבת את הקצה הבוער אל פניי, אל חזי.
"אולי זה מה שאתה בעצם צריך...?" היא מהרהרת בקול. "מלכה קשוחה. רעה, כזאת שלא תהסס לעשות את זה, להכאיב לך..."
"מה אתה חושב ?" היא שואלת אותי. "אני הולכת לעשות את זה ?"
אני לא יודע מה להשיב. נכון. אף פעם לא הלכנו רחוק כל כך. אבל כל כך הרבה פעמים כבר הלכנו רחוק יותר ממה שחשבתי שאני מסוגל, נעשו בי דברים שלא חשבתי שאוכל לעמוד בהם...מי יודע מה יקרה היום ?"
ואז יורדת עליי שלווה כזו. ואני מבין.
אינני יכול לדעת מה גבירתי תעשה בעוד רגע. מפני שאני איני יודע מה הגבולות שלי. מה אני מסוגל לשאת, ומה לא.
אבל זה גם לא חשוב, כי דבר אחד אני יודע - גבירתי לא תדרוש ממני דבר שאיני מסוגל לעמוד בו. אם היא תחליט בעוד רגע לכבות את הסיגריה על חזי, כנראה שאני מסוגל לעמוד בזה, והכל יהיה בסדר. אין לי מה לפחוד.

וכשאני חולק את התובנה הזו עם גבירתי, חיוך מוכר ואהוב מתחיל להאיר את פניה, ועיניה כאילו זורחות באור פנימי נדיר ויפהפה כל כך.
"כנראה שאתה באמת אוהב אותי" היא אומרת בפליאה, וחיוכה מתרחב עוד.

ואני מועמד שוב על רגליי. והניילון נחתך בזהירות ומוסר ממני בעדינות וביד אוהבת. אני מורשה ללכת לשירותים, וכשאני חוזר, גבירתי על המיטה מוכנה לקראתי, מסמנת שארד למרגלותיה, שאעשה בלשוני את הקסמים שהיא כל כך אוהבת...

ואחרי שהכל נגמר, היא שוכבת מול המראה, מביטה בעצמה כשאני מלטף את גופה, ומהרהרת שוב.
"אתה יודע, לפעמים אני לא בטוחה אם זו אני האמיתית, או בכלל ההיא, שמעבר למראה..."
"זה בכלל לא משנה גבירתי" אני עונה לה. "את מכילה בתוכך כל כך הרבה צדדים וניגודים, שגם לזו שמשקפת אותך, יש הכל בתוכה. כשאת רעה היא טובה, וכשאת טובה היא רעה...אז אין שום הבדל ביניכן"
"טוב" היא אומרת. "ועכשיו, תחבק אותי, גורי".

לפני 10 שנים. 18 במאי 2014 בשעה 18:05

ידעתי שכשאמצא שולטת יום אחד, יהיו לה ידיים חזקות, נחושות. שיכאיבו. ושייקחו.

אף אחד לא הכין אותי, לידיים שיודעות גם ללטף, ליטופים רכים כאלה, מקרוב, אבל גם מרחוק. שמרגישים אותי, שלא נותנים לי להיות עצוב...

זה לא פייר שהרגליים תמיד מקבלות את כל תשומת הלב !