זה היה לקראת סופו של הסשן.
כבר סגדתי, והוצלפתי.
פינקתי ועינגתי, גוריתי עד קצה היכולת, וגמרתי.
ועכשיו נשאר רק לחבק, ולהביט בגבירתי, להרגיש שאני נמצא בדיוק במקום שלי, והכל כל כך נכון לי.
"תגיד את זה במילים, גורי" היא מבקשת ממני.
"את כל כך נכונה לי, גבירתי" אני אומר. "הכל כל כך ...נכון"
"למה אתה מתכוון, חמוד ?" היא שואלת אותי.
ואני מתקשה למצוא את המילים, ורק מהמהם לי...
אבל אחר כך, בדרך, זה לא מרפה ממני. ואני חוזר שוב לתחושה הזו, המדוייקת.
ואני חושב על זה, שלפעמים אנחנו כל כך יודעים מה אנחנו רוצים, אבל לא יודעים בדיוק מה אנחנו צריכים.
ואז, איכשהו, בדרך נעלמה זה מגיע. לא תמיד. הסיכוי קטן. אבל לפעמים...
ואז אנחנו מקבלים מתנה גדולה כל כך, שאפילו קשה לנו להבין כמה היא גדולה, כשאנחנו עומדים קרוב קרוב אליה.
וחשבתי, על השקט, על הביטחון שיש לי במקום שלי, אצל גבירתי.
איזו דרך ארוכה עברנו שנינו עד שהצלחנו לייצר את המקום הזה. כמה הדברים נראו שונים כל כך בהתחלה. כמה טעויות, כמה כאב, כמה סבלנות נדרשה כדי להביא אותי בדיוק לשם.
כמה אני שמח שגבירתי לא ויתרה עליי לרגע, ונתנה גם לי את הכח לא לוותר.
ואני יודע שלא במקרה אני מרגיש כל כך נכון במקום הזה.
כי גבירתי בנתה אותו לגמרי בשבילה, ודווקא בגלל זה הוא כל כך בשבילי.
ככה, גבירתי. כך בדיוק.
כך זה מרגיש נכון לי, גבירתי. להיות במקום שאת יצרת. כי למזלי, את יודעת לא רק מה את רוצה, אלא גם - מה אני צריך.
