זה היה אמור להיות סשן מיוחד. שונה. משהו שלא היה כמותו כבר זמן רב, ואולי בכלל.
לא שידעתי בדיוק למה, אבל האמירות בימים שלפני, רמזו על כך. ואני, נמנעתי מלשאול במתכוון.
לא שהיה סיכוי שגבירתי תספר לי מה שלא התכוונה מראש שאדע, אבל לי היה חשוב במיוחד שלא לדעת. לא לצפות. רציתי לתת את עצמי בידיה במלואי. להיות מופתע, ולקבל את מה שיבוא.
זה התחיל ביחס קשה. לא משהו שלא ראיתי בעבר, בסשנים הראשונים, אבל בהחלט משהו שבלט כחריג לעומת הסשנים האחרונים.
כבר כשנאמר לי להתפשט, משהו בנימת הקול גרם לי להבין שהיום זה קצת אחרת. זו לא הפעם הראשונה שאני מתפשט מול גבירתי הלבושה, אבל איכשהו, זה הצליח להיות מביך מעט, כמו שלא היה כבר זמן רב.
ביקשתי ללכת להשתין. כבר פניתי לכיוון השירותים בבטחון של מי שיודע שבקשתו תיענה בחיוב, ושמדובר באקט פורמלי בלבד, אבל הסירוב הפתיע אותי.
הורדתי על הרצפה, קולרתי ונאזקתי בקשיחות. ושוב נצטוויתי לעמוד. אזיקי הידיים חוברו ביניהם כשהושטתי את ידיי מאחורי גבי. ביני לבין עצמי התחלתי לתהות כבר, מה יקרה פה היום.
מתיק ההפתעות שלה, שלפה גבירתי גליל של ניילון נצמד, והחלה לעטוף את פלג גופי העליון, תוך שהיא מלגלגת עליי, ועל כך שבוודאי גם עכשיו אני מרגיש שאני יכול לעשות זאת טוב ממנה, לתת לה עצות...
וכשהייתי קשור, מנוטרל ומהודק, הוחזרתי לכרוע על ברכיי, מול גבירתי היושבת על המיטה.
מזכרונה המדוקדק, החלה גבירתי לשלוף את רשימת חטאיי בשבועות האחרונים, כשהיא מבהירה לי בקול קשה, כי עליי להיענש, על כולם. על כל איחור, על כל משימה שלא בוצעה.
ידעתי שהיא צודקת. לא יכולתי להכחיש שבשבועות האחרונים בהחלט נתתי לחיי היום-יום, להיכנס יותר מהראוי אל המרחב המקודש שגבירתי טורחת כל כך לבנות בינינו.
קולר העור העבה הפריע לי להרים את ראשי ולהביט בעיניה של גבירתי, אך היא דרשה שאעשה מאמץ, ולא אסיר את עיניי מעיניה.
היה בהן מבט של איזו נחישות, אולי גם שמץ של שמחה פראית...ואז נחתה הסטירה הראשונה. מפתיעה. חזקה. כואבת.
ועוד אחת. אני משתדל שלא לעצום את עיניי. לא להתחמק. לא להתלונן. מביט בגבירתי ומשתדל לספוג את כל מה שהיא רוצה לתת לי.
ועוד. וגם בלחי השניה.
ואז הפסקה. וגבירתי מסבירה לי שוב, שהיא לא מתכוונת לוותר לי. שאין שום קשר בין האהבה שבינינו, לציות המוחלט שאני נדרש לו.
וידה מורמת שוב. אני עוצם את עיניי, לרגע נבהל ממה שעומד לבוא. מחכה רק שיעבור כבר. אבל גבירתי לא מוכנה שזה יהיה כך. היא דורשת שאקבל גם את הסטירה האחרונה בעיניים פקוחות.
ואז, היא מרשה לעצמה לנוח לרגע. ומציתה סיגריה. אני עדיין עומד על ברכיי מולה, והיא מקרבת את הקצה הבוער אל פניי, אל חזי.
"אולי זה מה שאתה בעצם צריך...?" היא מהרהרת בקול. "מלכה קשוחה. רעה, כזאת שלא תהסס לעשות את זה, להכאיב לך..."
"מה אתה חושב ?" היא שואלת אותי. "אני הולכת לעשות את זה ?"
אני לא יודע מה להשיב. נכון. אף פעם לא הלכנו רחוק כל כך. אבל כל כך הרבה פעמים כבר הלכנו רחוק יותר ממה שחשבתי שאני מסוגל, נעשו בי דברים שלא חשבתי שאוכל לעמוד בהם...מי יודע מה יקרה היום ?"
ואז יורדת עליי שלווה כזו. ואני מבין.
אינני יכול לדעת מה גבירתי תעשה בעוד רגע. מפני שאני איני יודע מה הגבולות שלי. מה אני מסוגל לשאת, ומה לא.
אבל זה גם לא חשוב, כי דבר אחד אני יודע - גבירתי לא תדרוש ממני דבר שאיני מסוגל לעמוד בו. אם היא תחליט בעוד רגע לכבות את הסיגריה על חזי, כנראה שאני מסוגל לעמוד בזה, והכל יהיה בסדר. אין לי מה לפחוד.
וכשאני חולק את התובנה הזו עם גבירתי, חיוך מוכר ואהוב מתחיל להאיר את פניה, ועיניה כאילו זורחות באור פנימי נדיר ויפהפה כל כך.
"כנראה שאתה באמת אוהב אותי" היא אומרת בפליאה, וחיוכה מתרחב עוד.
ואני מועמד שוב על רגליי. והניילון נחתך בזהירות ומוסר ממני בעדינות וביד אוהבת. אני מורשה ללכת לשירותים, וכשאני חוזר, גבירתי על המיטה מוכנה לקראתי, מסמנת שארד למרגלותיה, שאעשה בלשוני את הקסמים שהיא כל כך אוהבת...
ואחרי שהכל נגמר, היא שוכבת מול המראה, מביטה בעצמה כשאני מלטף את גופה, ומהרהרת שוב.
"אתה יודע, לפעמים אני לא בטוחה אם זו אני האמיתית, או בכלל ההיא, שמעבר למראה..."
"זה בכלל לא משנה גבירתי" אני עונה לה. "את מכילה בתוכך כל כך הרבה צדדים וניגודים, שגם לזו שמשקפת אותך, יש הכל בתוכה. כשאת רעה היא טובה, וכשאת טובה היא רעה...אז אין שום הבדל ביניכן"
"טוב" היא אומרת. "ועכשיו, תחבק אותי, גורי".
