לפני 10 שנים. 25 באפריל 2014 בשעה 16:13
אני עומד על הבמה, אל מול ההמון המשולהב. גופי עירום, כמו כל שאר הגברים המשרתים במקדש האלה.
הלפידים שבידי ההמון בקושי מאירים את קירות החשוכים של האולם העצום, מאפשרים לראות רק רמזים קלושים למאות הפסלים והתחריטים המעטרים את הקירות, אבל אני איני זקוק לאור. בשנותיי הרבות בשירות האלה, שיננתי את כולם. חלק מהם מציגים אותה כאם רחומה ומיטיבה, אחרים - כאשה צעירה המתנה אהבים. בחלקם היא לוחמת נוראה המטילה אימה על אויביה, או ציידת מוכשרת העומסת על כתפיה צבי צעיר שחץ עדיין תקוע בגבו.
אני נזכר כיצד הובאתי אל המקדש כילד רך בשנים, איך גדלתי בחצרו, לומד מהכהנים הזקנים, קצת לקרוא, קצת לכתוב, ובעיקר, לשרת את האלה המיטיבה השומרת על כולנו.
בחטף עוברים בי זכרונות מימי נעוריי, כשהצצתי לראשונה בגופן של הנערות הצעירות שהובאו לטקסי הפריון. כמה שמחתי במתנה הנפלאה של עונג האהבה שקיבלנו מהאלה, כאשר הגיע יומי להפוך מנער לגבר, ולהשתתף בעצמי בטקסים האלה על אותה במה עצמה.
ועכשיו, כאחד מעשרת הכהנים הבכירים, זו הפעם הראשונה ששמי עולה בגורל, ואני זוכה להיות זה שיחזיר לאלה טובה, בעבור כל הטוב שהיא משפיעה עלינו. לערוך את מנחתה לפניה, להגיש לה את הקורבן.
הקהל נרגע במהירות, כאשר המתופפים מתחילים במלאכתם. ההמון נחצה לשניים, משאיר במרכזו מעבר מואר בלפידים, אליו נכנסים נושאי המנחה.
ארבעה פרחי כהונה צעירים וחסונים, נושאים על כתפיהם עמוד עץ, מתחתיו תלוי, קשור בידיו וברגליו, שבוי מלחמה צעיר ומובחר.
כאשר הם מגיעים אל המדרגות שלמרגלות הבמה, הקהל כבר שקט לגמרי. לאט לאט הם נושאים אותו במדרגות למעלה. אני מבחין בגופו העירום והצעיר. לא יותר מ20 מלאו לו. אין ספק שבחור נאה כגון זה כבר ידע אישה או שתיים, אבל אין בכך חשיבות. לאלה לא אכפת, ובתולים אינם נחשבים בעיניה כמעלה מיוחדת.
קצב הלמות התופים מתגבר, כאשר ארבעת נושאי הקורבן מנתקים את החבלים המרתקים את השבוי אל הקורה, ומצמידים אותו ברצועות עור אל ארבע פינותיו של מזבח האבן הגדול. הוא מנסה להתנגד, כמובן, אבל אין לו כל סיכוי מול ארבעת הגברים החסונים. המאבק והמאמץ רק גורמים לגופו להזיע יותר, מבליט את שריריו.
הם מפנים את הבמה, לאחר שוידאו שהעבודה נעשתה כהלכה, משאירם אותה רק לנו, לשני השחקנים הראשיים. למקריב, ולקורבן. הוא עדיין מתפתל על המזבח, במאמץ עליון ואחרון להתחרר איכשהו מרצועות, מהגורל שמצפה לו.
לו היה גדל כמוני, במקדש, תחת חסד האלה, היה יודע להעריך את מזלו הטוב, לשמוח בכך שבעוד דקות מספר יזכה לשמש להנאתה, להרגיש אותה מתענגת על בשרו הצעיר, על דמו החם, הפועם בעוצמה עד כי נראה כאילו הוא עומד לפרוץ מבעד לעורקיו, עוד בטרם תונף עליו הסכין.
מתקרב אליו לאיטי, והוא מרכז בי את מבטו. אני מרגיש שאני יכול לקרוא את מחשבותיו. יודע כמה היה רוצה עכשיו להיות בכל מקום אחר, מלבד זה שהוא נמצא בו. מה לא היה נותן כדי להתחלף עם כל אדם אחר בקהל, רק לא להיות כאן.
אבל את מחשבותיי שלי, איש לא קורא. אני תוהה אם יש בכל ההמון הזה, אדם אחד שמבין כמה אני מקנא בו, שיזכה לתת לאלה ברגע אחד, את מה שאני לא אוכל לתת לה בחיים שלמים. שבעוד רגע, יהיה עימה ויצטרף לאלפי הגברים שזכו לתת לה רגעים ספורים של עונג שמימי כשנשמתם מפרפרת בידיה.
אני עומד בצמוד למזבח, ומרים את ידי לסמן למתופפים שיחדלו. בדממה המוחלטת שנופלת על המקדש, אני מצליח לשמוע אפילו את קול הדם בעורקיי.
אוחז את הסכין בשתי ידיי, ומניף אותן מעליו. מבטי מצטלב במבטו, ולרגע אני נרעד להבנה כי שנינו לכודים בתפקידינו, ולמרות שידיי אינן קשורות, אני כבול בדיוק כמוהו, אנוס למלא במחזה הזה את התפקיד שהוטל עליי, ולא את זה שאני רוצה באמת.
עוצם את עיניי לרגע קצרצר, ופוקח אותן מייד.
אני אפילו לא מופתע לראות מולי את פניי, ואת זרועותיי שמניפות את הסכין.
חש את קרירות האבן שבגבי, ומקבל אישור סופי כשאני מנסה להניע את זרועותיי, ומרגיש את הרצועות במפרקים - האלה שמעה אותי. נענתה לי. ואולי לשנינו.
אני מזהה בעיניי - עיניו, שגם הוא מבין מה קרה, אבל חושש לזוז, לבצע אפילו תנועה קטנה שתשבור את הקסם. בחיוך קל ותנועת ראש קטנה, אני מסמן לו שהגיע הרגע.
אני עדיין מאושר כשאני חש את מכת הסכין פוגעת בחזי, מעמיקה אל ליבי, שולחת אותי להיפגש עם האלה, אהובתי.
