שטרות קניין.

לכל המעוניין :

הגבירה הידועה בשם Milonga, נושאת מעתה גם בתואר הרשמי גרהחוהשכב"הר.

(גבירתי רבת החסד והחן, שאין כמוה בשבעת הרקיעים ) 

הפנייה בתואר היא אופציונלית, ומיועדת בעיקר לאירועים פורמליים.

ידעתי שזה יקרה.

גבירתי היתה כל כך מאושרת, ואני, כמה שרציתי להשתתף בשמחתה, לשמוח יחד איתה על חודשים ארוכים של חיפושים שהגיעו לסיומם המוצלח, לא הצלחתי למצוא בתוכי את הכח לעשות את זה.

מילה שפירשתי לא נכון, העירה שדים ישנים. מיני תרחישים אפוקליפטיים החלו לרוץ במוחי, גדודים של מסקנות נמהרות, וכנגדם תילי תילים של ביצורים והגנות מיותרות קמו ונפלו.

כבר הכרתי את עצמי ממצבים דומים בעבר. רציתי להתרחק מגבירתי לכמה שעות, להתכנס בתוכי ולרפא את עצמי איכשהו, אבל ידעתי ששתיקה בערב כזה תהיה זעקה בפני עצמה.

אז החלטתי, פשוט להעמיד פנים שהכל כרגיל. איכשהו להעביר את היום-יומיים הבאים בשקט, לחכות שהסערה שכל כך מייסרת אותי מבפנים תירגע מעצמה, בלי לקלקל לגבירתי את הרגעים המאושרים שזכתה להם.

לרגע היה נדמה לי שאני מצליח. המשפטים הראשונים עברו בשלום. ואז קפצה ממני הדקירה הראשונה.

ומבלי שאבין אפילו איך זה קורה לי, עוד אחת, ועוד אחת. מבול של אמירות דוקרניות וקדורניות, החלו להתפרץ, וגבירה רגישה ונבונה כגבירתי, לא יכלה להתעלם מהן עוד. ובתוך כמה דקות, במדרון החלקלק של רגשותיי הנחשפים במלואם בזה אחר זה, הצלחתי להשמיד את הערב הנפלא של גבירתי, לגרור אותה לאותה ביצה אפילה של רחמים עצמיים שאני מתבוסס בהם ללא טעם.

ופתאום, הבנתי מה עשיתי. ידעתי שאני נמצא בדיוק באותו מקום מוכר היטב, אליו נשבעתי שלא אתן לעצמי להיגרר הפעם.

כן, חילצתי מגבירתי את מה שכנראה הייתי צריך. קצת תשומת לב שתרגיע אותי קצת. הצהרות על דברים שהוכחו לי כבר כל כך הרבה פעמים, שאף פעם לא הייתי צריך אפילו לפקפק בהם - אבל באיזה מחיר ?

אני מסתכל על עצמי בגועל, ומבין למה נהפכתי. לא התנהגתי כנשלט, אלא כשולט מלמטה. שכחתי את חובתי לגבירתי, התרכזתי כולי בעצמי, בכאבי, במה שאני צריך. במה שאני רוצה.

לא מצליח למצוא שום תירוץ כדי להצדיק את עצמי בפני עצמי. איזה גמול עלוב החזרתי לגבירתי על הכנות שלה, זאת שהצהרתי שכל כך חשובה לי, אבל ברגע שהועמדתי במבחן הוכחתי שאיני מסוגל להתמודד עם תוצאותיה.

אני כואב עם גבירתי. מתבייש בעצמי כל כך, אבל זה כבר לא חשוב לי בכלל, כי אני רואה פתאום את גבירתי כואבת מולי, בכאב שאני גרמתי, והוא חוזר אלי חזק פי כמה.

ואני רוצה להיענש. יודע שמגיעות לי כמה סטירות טובות. ואולי שתיקה מייסרת או עונשים גרועים מאלה.

אבל גבירתי, לאחר כל מה שעברה בגללי,  רק מסתכלת עליי בהבנה אינסופית, ואומרת שהיא אוהבת אותי.

ואני עומד באהבתה, בהתחלה מבוייש ומרגיש לא ראוי, אבל לאט לאט נותן לה לשטוף הכל, ולמלא אותי, עד שנשארת רק השאלה, במה זכיתי ?‬

עומס בחיים הרגילים, אלה ש"בחוץ" שלא משאיר זמן להיפגש.

בקושי להתכתב.

ואפילו לא להתגעגע.

לפחות במשך הסופ"ש, יהיה לנו זמן להשקיע קצת בגעגועיות שלנו.

נכון שנעבוד על זה, גבירתי ?

היום לא קיבלתי כאב למזכרת

לשאת איתי במשך יום

אולי יום וחצי

עד שיתפוגג.

אבל הצלחתי

לגנוב קצת ריח

על קצות האצבעות.

שיזכיר לי כאב אחר.

קצת שלי

קצת שלה.

מי יתן ויעלם זה

עוד קודם שיתנדף ההוא.

כאב

כא

כ

קל לראות ביחסי שליטה, תחליף לאהבה.

כמה מפתה יכול להיות להוציא אותה מהמשוואה. במקום שקשר בין שני אנשים יוגדר ע"י האהבה, על כל פניה הרבות והמתעתעות, תהפוכותיה, וקשייה, אפשר פשוט להגדירו כקשר של שולט ונשלט. יש גבולות ברורים, לרוב כאלה שהוגדרו מראש, ובתוכם - זה מפקד, וזה מציית, זה מקבל הוראות ברורות, וזה יודע שכל הוראה שלו תתקבל ותבוצע מייד. ומה אהבה קשורה כאן בכלל ?

אבל המציאות, אוי המציאות... גם לתוך יחסי שליטה האהבה פולשת. משפיעה. משנה את הכל, כך שהדברים נראים כל כך שונים איתה ובלעדיה...(וכאן המקום להכריז שמי שיכתוב לי "שליטה עושים באהבה או ..." יענה בהתעלמות !)

ניקח לדוגמא, את נושא האמון. כן, אפשר להחליט שרוצים לתת אמון בשולטת. שבאמת מתכוונים לזה, כי צריך. כי זה מהות יחסי השליטה, וכי היא דורשת.
וזה אפילו יעבוד עד לנקודה מסויימת.
 עד לרגע שבאמת מפחדים. שכל סימני האזהרה במוח מתקוממים - לא, את זה אני לא עשה בחיים ! זה יותר מדי...מפחיד ? /מסוכן ? /כואב ? / סתם קרוב מדי לאיזשהו גבול ? ושם, הכל ייעצר. עד לשם, תגיע השליטה, ולא עוד.

אבל אז מגיעה האהבה. האהבה של השולטת לנשלט, שמביאה אותו לתת בה אמון במידה שלא חשב שיוכל. אהבה של הנשלט לשולטת, שממלאת אותו בתחושה ששום רע לא יקרה לו מידיה. שגם הכאב מדוד וקצוב, בדיוק במידה הראויה. כמה שיוכל לשאת, ולא קמצוץ אחד מעבר לזה. האהבה שבעקבותיה, הרצון להתמסר. לתת את עצמך בידיים של אדם אהוב, רק כי הוא מבקש. רק כי אתה יודע ששום רע לא יאונה לך באמת. ואתה רוצה למסור את עצמך בידיה. באמון מלא.

ויש גם אינטימיות.

השליטה דורשת שתפיל מחיצות. שתתפשט פיסית ונפשית. שתעמוד בפניה חשוף, וללא הגנות.

ולא רק הנשלט נדרש לזה. כן, גם השולטת צריכה להרגיש, כי היא יכולה לחשוף הכל בפני הנשלט, והוא, יקבל הכל, יכיל, ויבין. ייענה לכל רצונותיה בלי שמץ של שיפוטיות. (כמובן, בהיותה שולטת, היא לא חייבת דין וחשבון לאף אחד, פרט לעצמה, אבל איזו שליטה זו, כאשר השולטת חוששת לחשוף את רצונותיה בפני הנשלט ?)

אבל דרישות לחוד, ומציאות לחוד. לא תמיד אפשר באמת להפיל את המחיצות האלה עד הסוף. לייצר באמת את המרחב הזה, נטול המחסומים, בו הנשלט יכול להיפתח ולתת הכל, בו השולטת יכולה לקחת כל מה שהיא באמת רוצה, לממש את חלומותיה הכמוסים ביותר.

וגם כאן, האהבה היא זו שגורמת לדברים לקרות.

נשלט שמרגיש אהוב, אינו צריך להקים בתוכו מחיצות, להסתיר דברים. כשהוא יודע שהוא אהוב בכל מקרה, יהיה קל לו לעמוד עירום בגופו ובנפשו לפני גבירתו. לתת לה לבוא כרצונה בכל מסתרי גופו ומחשבותיו. יותר מכך - הוא יחכה לזה, ירצה וישתוקק לכך. האינטימיות הנפלאה הזו, היא חלק רצוי ואהוב במיוחד בהיותו נשלט, בו הוא מתקרב לגבירתו, נפתח בפניה, מרגיש אותה בתוכו, עושה בו כרצונה.

שולטת שבוטחת באהבתו של הנשלט שלה, אינה צריכה לחשוש מלבטא בפניו את הצרכים שלה. אינה צריכה לחשוש שמא תיראה בעינו באופן ש"אינו ראוי", מזוית שאינה מחמיאה לה.

האהבה משחררת את שניהם, ויוצרת מרחב שבו השליטה, היא אמיתית, נטולת גבולות.

ותודה לשולטת האהובה שלי, שלימדה אותי את כל זה...

כששוחחתי עם גבירתי על אנשים אחרים, עלה הנושא של דפוסי התנהגות. "גם לך יש דפוסים" אמרה לי גבירתי, ואיתגרה אותי לאתר אותם. בהתחלה, זה היה קצת קשה, אבל בעזרתה, ולאחר חצי יום של מחשבה, בהחלט הצלחתי למצוא כמה מהם .  

שיכחה.

אומרים שגברים יכולים לחשוב בכל רגע רק על דבר אחד. (והמהדרות מוסיפות "מקסימום"). אבל אצלי, זה שוכלל לדרגת אמנות. כן, מהבחינה הזאת, אני גבר אלפא ב אלף רבתי. זה מתבטא בכך שאני יכול להבטיח שאעשה משהו במועד מסויים, אבל אם לפני זה, אני מוצא שיש לי זמן לעוד איזו משימה קטנה...והיא מסתבכת קצת, ואני שקוע כולי בתוכה, נאבק, נכנס בה, מסיים אותה בהצלחה באיחור של שעה - ואז מגלה ששוב שכחתי להתקשר לגבירתי...  

כשגורי יכול לבד !

גורי כבר ילד גדול. הוא לא צריך שיעזרו לו. כשיש בעיה, הוא מנסה לפתור לבד. מתלבט, מתחבט...הוא רגיל לתת שירות טוב, לא לנדנד, לא להציק בשאלות מיותרות - ואז הוא שוב נזכר שזה בדיוק מה שאסור לו לעשות, ורץ לבקש עזרה מגבירתו...עד הבעיה הבאה.

כשגורי מקנא.

ולפעמים, אני מקנא. לא, זה לא קשור בכלל לידיעה שמקומי אצל גבירתי שמור ומובטח בינתיים. פשוט הידיעה שגבירתי מתרגשת מהיכרות מבטיחה עם מישהו אחר, ממתיקה איתו סודות, חולקת איתו רגעים,היא כל כך קשה לפעמים.
לדעת שעוד מישהו זוכה לעונג המצמרר והמפתיע של היכרות חדשה עם גבירתי, לתחושה הראשונית של הדרך בה היא חודרת לעמקי נשמתו... ואני מזכיר לעצמי שהדברים האלה, שבהם אני מקנא, הם לא בשבילי ממילא.  דברים שהם לא אני. דברים שיעשו את גבירתי מאושרת בדרכים אחרות ממה שיש בינינו. וכשטוב לה, גם אני מאושר. ואני נרגע. ומבין. ומקבל...עד הפעם הבאה ששוב מתעוררות הדקירות האלה בלב, כשעולה שם חדש.

כשגורי מתגעגע.

ויש את הרגעים האלה,  אחרי כמה ימים שלא מתראים, או אפילו אחרי חצי יום ללא תקשורת אלקטרונית, כשהגעגועים עולים. כשנוצר הצורך החזק הזה להיות בקשר כלשהו. להרגיש את המגע הבטוח והאוהב שלה, לשמוע את קולה, או אפילו סתם לחייך למראה הכינויים שהיא ממציאה לי במסרים...  

כשגורי חושש מהעתיד.

ואחת לכמה זמן, גם זה קורה. מחשבות על העתיד מתחילות להתגנב לראש. שאלות שאין עליהן תשובה. מה יהיה ? לאן זה מוביל הכל ? הרי שום דבר לא לנצח, אז איך זה ייגמר ? ואיך ארגיש ? ומי ינחם אותי דווקא אז, כשאצטרך ניחומים יותר מכל ? ומה יהיה אם סתם לא נוכל להיפגש מסיבות אובייקטיביות לחלוטין  ? ואני נזכר בדברים שגבירתי אמרה לי פעם, וחוזר לחיות את הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו. ואולי גם מחר. להנות ממה שיש עכשיו. בעתיד, נטפל כבר כשיבוא. פויה, לך, דפוס רע.

כשגורי דואג.

זה קורה כשגורי מנסה להשיג את גבירתו, ולא מצליח. הוא מכיר קצת את שגרת יומה, מקבל ממנה מידע על תנועותיה, אבל לפעמים, היא לא זמינה בשעות בלתי צפויות, בהן היא בדרך כלל איתו... וגורי נטרף. ותרחישים נוראים מתחילים להיכנס לראש. מיני תרחישי אסונות מצד אחד, ומחשבות על דברים שאולי שכח, מצד שני. והוא מתחבט לו בין הדברים, ומוכן לכל דבר, רק שזה ייגמר כבר, שיידע איפה גבירתו, מוכן אפילו לשמוע שהיא כועסת עליו ולא תדבר איתו יומיים, רק לדעת שהיא בסדר. ששלום לה.   ולפעמים, מתוך דאגה...

גורי שוכח כשהוא גור.

כן, לפעמים, גורי שוכח שהוא גור. הוא רואה שקשה לגבירתו. אולי אפילו חושב שהיא טועה. שהוא יכול ללמד אותה משהו. לייעץ, להסביר. להציל אותה, ולמנוע את הטעות לפני שהיא מתרחשת. מנסה להיות חכם, ושוכח שהוא רק גור. שלהיות גור, זה כל מה שנדרש ממנו. ואחר כך, הוא מתפלא כשגבירתו כועסת ?  

כשגורי נהנה.

כן, גם זה דפוס. אני בהחלט יודע ליהנות. חיוך האידיוט המאושר נשפך על הפנים, וקולות מוזרים ובלתי רצוניים מתחילים לצאת מהפה. ברגעים כאלה, אני מתרכז רק בעונג של עצמי, מתנתק כמעט לגמרי מכל מה שקורה בחוץ...עד שגבירתי מחזירה אותי למציאות במילה או תנועה אחת.

קדימה, לא באנו להנות - יש עבודה !

קישורים לחלקים שפורסמו בעבר :

חלק א

חלק ב

כן, המראה של כף רגלה של גבירתי, משתעשעת באברו של גבר אחר, מגרה ומביך אותי כאחד, וגבירתי לא מתכוונת לעשות לי שום הנחות בעניין.

היא פוקדת עליי לעמוד על ברכיי, ליד הזר, ופונה אלי בחיוך המתגרה שלה. "אתה מגורה, חמוד ?" היא שואלת, ולא מחכה לתשובה. "אתה בטח רוצה כל כך להיות במקומו...אבל אתה לא יכול. בא לי לשחק רק איתו עכשיו, ואתה, רק מסתכל..."

אני מביט בהם כמהופנט. מבטי מתרוצץ בין הרגל המשתעשעת, לחיוך המשועשע שעל פני גבירתי, מתלכסן מדי פעם אל מבטו המשתוקק של הבחור. אני מודע לכך שאנשים נוספים צופים בנו, אבל כמעט ואיני חושב עליהם.

 גבירתי נעמדת, ולוחשת באוזנו משהו שאיני מצליח לשמוע. הוא שולח את ידיו, אל מתחת לחצאיתה, ובזהירות שלא לחשוף את רגליה יותר מהמינימום הנדרש, הוא מסיר תחתוניה, ומוסר לה אותם. גבירתי מצווה עליי לעמוד, להסתובב בגבי אליה, ולהושיט את ידיי לאחור. אני מבחין בקהל שמונה כבר זוג מחובק של גבר ואשה, ועוד גבר ואשה שעומדים בנפרד. קהל קטן של שבעה צופים בסך הכל.

מאחורי גבי, ידיים קושרות את ידיי באמצעות התחתונים, בקשר רופף אמנם, אבל הכוונה ברורה לי היטב, וגם היא יודעת שאני מבין שעבורי זה הקשר החזק בעולם. לרמז של יד המושכת אותי למטה, אני חוזר למקומי על ברכיי מול גבירתי. שוב היא מתעלמת ממני למספר דקות, כשהיא משתעשעת בזין הזר, הפעם, גם בתוספת של תנועת יד מדי פעם. סוחטת את האשכים, ואז מחליקה לאורכו בתנועה מפצה...

אני מרגיש את הדופק שלי משתולל, מוותר על הניסיון לשלוט בנשימה שהופכת כבדה ומהירה יותר. לשם בדיוק היא רצתה להביא אותי.

"מסכן שלי, מגורה..." היא פונה אלי. "אתה רוצה לאונן ?"

אני מהנהן.

"אז למה אתה לא מבקש ?" היא שואלת. "אני יכול לאונן בבקשה, גבירתי ?" אני שואל בשקט. "מה שאלת ?, לא שמעתי..." היא עונה, ומכריחה אותי לשאול שוב, הפעם בקול שגם שאר הנוכחים ישמעו, מבעד למוסיקה המגיעה מעבר לקיר. "כן, אתה יכול. אבל בלי ידיים !" היא עונה לי בחיוך מתריס ובנימה שאין לטעות בה.

אני מנסה למלא את הוראתה בצורות שונות. בהתחלה אני מתכופף מעט קדימה, מנסה לכלוא את זקפתי בין ירכיי, ולחכך אותן זו בזו. זה לא עובד. גבירתי מביטה בי משועשעת, ואני שומע גם צחקוק נשי מאחוריי.

אני מחליט לשכב בבטני על הרצפה, והפעם אני מצליח להרגיש קצת חיכוך נעים, אבל זה יבש מדי, לעזאזל. מתרומם שוב על ברכיי, ולאחר היסוס של רגע אני אוסף רוק בפי, ומטפטף אותו כלפי מטה, מצליח להביא את רובו אל כיפת האיבר, וממהר להישכב שוב, לזיין את הרצפה שליד רגלי גבירתי.

אני נע בזהירות. תנועות רבות וחזקות מדי יביאו לכאב במקום לעונג המבוקש. מדי פעם חולף בי איזה זרם נעים, אבל ברור לי שזה לא באמת מתקדם. מאחוריי נשמעות התלחשויות, צחקוק מדי פעם, וגם "איזה דפוק" אחד, מהוסה.

"נו, למה אתה לא גומר בשבילי ? שואלת אותי גבירתי לאחר כמה דקות. "אתה צריך עזרה אולי ? "
"כן גבירתי, בבקשה" אני עונה. "אני לא יכולה עכשיו", היא עונה לי. "אתה רואה שאני עסוקה...למה שלא תבקש מיובל ?"

אני מתרומם על ברכיי, מובס. נכנע. "אתה יכול לעזור לי ?" אני פונה אליו במבט מושפל. הוא תולה מבט שואל בגבירתי, שמהנהנת אליו. ידו נשלחת ואוחזת בזין שלי. תחילה בהיסוס, אבל אז בבטחון שהולך וגובר. אני מתבייש להודות בפני עצמי כמה שזה טוב, אבל גופי חושב במקומי, מניע את אגני קדימה ואחורה כדי לעזור לו.

גבירתי מביטה בנו כמוקסמת, על פניה מבט של אושר צרוף. "אני רוצה שתגמרו עכשיו בשבילי, שניכם" היא אומרת. "כל אחד לעצמו, ואתה יכול להשתמש בידיים"

היא נשענת לאחור, ומביטה בנו כשאנחנו מאוננים בפניה.הוא גומר ראשון, ואני מייד אחריו. במהירות הוא מושך את מכנסיו למעלה, ונעלם בין הצללים.

אני, ללא מילה נוספת, קובר את פניי בירכיה של גבירתי, מתמכר לליטופיה על גבי. יודע שאני אהוב, בטוח, מוגן.

רק הקולות שאני שומע רומזים לי על כך שהצופים מסתלקים משם לאט לאט, משאירים אותנו לבדנו, ברגע שלנו.

אצלה זה אחרת.  

לא, היא לא תקלל ותגדף אותך. לא תשפיל אותך ללא סיבה. אם בכלל מצאה אותך ראוי לתגובה, ליחס, היא יודעת שאתה לא אידיוט חסר ערך, ויותר מזה - היא יודעת שגם אתה יודע שאינך כזה, ולכן לעולם לא תאמר לך זאת.  

אבל אל תטעה לחשוב שבגלל זה השליטה שלה חזקה פחות. כי היא,  הרבה יותר חכמה מזה.
לא, אומנית שליטה שכמוה, לא תיתן לך הזדמנות לבנות לך עמוק בפנים,  איזה מתחם מבודד של התנגדות, מקום נסתר בו תאמר לעצמך "אני יודע שאני לא באמת כזה אפס, אני רק אשחק את הנכנע, בשבילה". לא. כי אם יהיה לך מקום כזה, בפנים, הרי אתה אף פעם לא תהיה באמת שלה.

במקום זה,  היא יודעת לעודד, להחמיא. להביע הערכה. היא תפנק במילותיה, תענג במעשיה.

ולא, אל תטעה לחשוב שהיא לא תדרוש ממך כלום.
היא בהחלט תדרוש.
בפירוט, בקפדנות בלתי מתפשרת. ולא תמיד זה יהיה קל להיענות. ולפעמים אפילו קשה.  

אבל היא תעזור לך. ותדריך. ותתמוך. עד שבסוף תצליח. וכשתצליח היא תודה לך בהנאתה, באושר שלה, המתפרץ בלי גבולות.

ואתה תתמכר לאושר הזה, כאילו הוא הסם הכי חזק בעולם. ואתה תרצה עוד ממנו. ותהיה מוכן לעשות הכל כדי לראות אותה מאושרת. כדי לדעת שאתה הבאת אותה לשם. או לפחות, עזרת לה בדרך.

התודה שלה, והגאווה שלה בך, המילה הטובה שלה, יהיו הפרס היפה ביותר שקיבלת. ואם תיכשל, האכזבה שלה, תהיה העונש הקשה והכואב ביותר.

ואתה תיפתח אליה. תפתח בפניה את ליבך, כולו. תיתן לה להיכנס לכל פינה שבו. אין בו מתחם סגור בפניה. ואין מחיצות.

כולן ייפלו, כשתלמד לראות את עצמך דרך עיניה.

כשתרגיש שאתה נעלם ונספג בה.

כשרצונה, יהפוך לרצונך.

כשהרכות שלה תאחז בך באצבעות פלדה.  

ותהיה שלה.

הבוקר הזה התחיל בטיול קטן ברחובות.

הסתובבנו, צוחקים, נהנים מהשמש ומיום החופשי של גבירתי. ישבנו  יחד בבית קפה קטן, לקפה ועוגה מצויינת. והכל היה כל כך חביב ונעים...

אבל גולת הכותרת של אותו היום היה סשן.

גבירתי היתה עניינית מאוד הפעם. לא נדרש שום משחק מקדים כדי להזכיר לי את מקומי, להכניס מי מאיתנו לאווירה. הרגשתי שהפעם, יותר מתמיד אפילו, המטרה ברורה לה, ממוקדת.

הצטוויתי להתפשט מייד. ואז להלביש על עצמי את הכלובון. זה הרגע שבו התחלתי להבין כמה זה הולך להיות קשה הפעם, כשלא אזכה אפילו למגע קצרצר ומנחם של ידה על איברי מדי פעם, כשהלחץ וחוסר הנוחות "שם", יצטרפו לכל דבר אחר שאחווה.

כיסוי עיניים, ואני עומד ליד הצלב. תחושת חוסר הנוחות של הידיים הנקשרות מעל לראש, והרגליים בפישוק טיפה רחב מכדי שיהיה נוח, מקבלת אותי כמכר ותיק. אני כבר יודע שהתחושה הזו תישאר איתי בזמן הקרוב, אבל יודע גם שעוד מעט יהיו דברים אחרים שיעסיקו את תשומת הלב שלי.

והיו. או , כן, בהחלט היו.

המתאבן היה צביטות לפטמות, בתוספת קצת חבטות, באשכים המחוצים שמתנדנדים להם תלויים מתחת לכלובון.

אני זוכר את גבירתי מגישה לי לרגע את פניה, את צווארה, ואני מנסה להיצמד אליהם, להתנחם בחומה, לנשק, להזכיר לעצמי שיש גם תחושות אחרות בעולם.

ושוב היד חובטת באיבר הלחוץ שהתחיל להימתח מעט וגם כך כבר כואב קצת בכלובו, ואז שוב מהמגע הנעים בפניי, על החזה והבטן...זוכה להריח את גבירתי, לטעום אותה מעט, מתנשף כואב ומרוגש גם יחד, לא יודע אפילו מה יותר.

 ...ועכשיו מגיע הכאב האמיתי.

השעווה מטפטפת עלי ממש מקרוב. זה שורף. ממש שורף.אני נאנח, גונח.

"אתה כבר שונא אותי ?" היא שואלת ואני שומע חיוך בקולה .

"לא גבירתי" אני עונה.

אני לא שונא אותה. אני רוצה אותה כל כך...

יודע שאם לא הייתי קשור עכשיו, כלום לא היה עוצר אותי מלאחוז בה, להצמיד אותה אלי, לגרום לה לשלם בעונג על כל הכאב שגרמה לי.

והשעווה חוזרת. קרובה אפילו יותר. שורפת ממש, עד שאיני בטוח יותר אם זו השעווה הנוטפת או הלהבה עצמה.

אני צועק כשהיא נוגעת בפטמה הימנית, המעונה והרגישה.

"תצעק את הכאב שלך לתוכי" אומרת גבירתי, ואני קובר את פניי בצווארה, צועק, ומרגיש את הלב דופק בטירוף.

"כן, תירגע עכשיו" היא מורה לי. ואני מנסה להרגע.

מרגיש דגדוג נעים באזור הכלובון. משהו רוטט שם. זה קצת נעים, אבל כשהזין מנסה להימתח, זה שוב כואב.

כיסוי העיניים מורד ממני, ואני רואה את גבירתי מתיישבת על כיסא קרוב, מולי.

היא מסתכלת בפניי במבט הכי מגרה שגבר ראה אי פעם, ומשעשעת את עצמה במה שרטט עליי לפני רגע.

אני נמתח קדימה, ככל שמרשה לי הקשירה. מנסה לגעת בגופה עם גופי, עם החבילה שבכלובה.

היא מרשה לי להשתעשע כך לכמה רגעים, ואז הודפת אותי שוב בגבי אל הקיר הקריר, ומחזירה את כיסוי העיניים.

משחררת את ידיי, ואני מרגיש את הדם חוזר אליהן, שוב בתערובת של כאב ותחושת רווחה שמשחררת ממני גניחות לא מודעות.

"שחרר את עצמך ברגליים, ובוא למיטה" אני מצטווה.

כשהרגליים חופשיות, אני שם לב כמה שהן כבר רועדות מהמאמץ, הכאב, הקור, ושינוי התנוחה. את הצעדים הראשונים אני עושה בקושי, מגשש את דרכי למיטה, כשעיניי עדיין מכוסות.

ללא צורך בהסברים מיותרים, ראשי מוצא את דרכו למקומו.

הריח, הטעם, והוראותיה של גבירתי, מסבירים לי בדיוק כיצד אני צריך להמשיך, עד שגבירתי שרועה על גבה, מסופקת ומחוייכת אחרי דקות ארוכות.

הכלובון, ממשיך למלא את תפקידו. כל ניסיון לזקפה נענה מייד בתחושת כאב, עד שהזין מתייאש ומפסיק לנסות בכלל.

אבל גבירתי מתחשבת בי, היא מרשה לי להתחנן, ואז נענית, ומורידה אותו ממני.

היא מתיישבת מולי בפישוק, ומורחת בג'ל את האיבר שממהר להגיב.

תנועותיה מביאות אותי כל קרוב לשיא, שאני פוחד שלא אצליח להתאפק. בכל פעם היא מתגרה בי בכמה תנועות, ואז מפסיקה, אבל אני פוחד שלא אצליח להתאפק, ומספר לה על כך.

בתגובה, גבירתי שותלת במוחי דימויים מצנני תשוקה, שמתוך כבוד לצוות המורים שלימדו אותי, ולכללי ה PC שנוגעים למיעוטים מסויימים ולפוליטיקאים מכהנים, לא אזכיר אותם כאן. וכן, זה עובד איכשהו, עד ששוב היא מתחילה עם היד הזאת, והמבט התמים-מתגרה הזה ישר לעיניים שלי...

 והיו שם עוד דברים, רק שלה ושלי, והכל התערבב לי בראש.

ואני כבר לא זוכר אפילו איך הכל נגמר, ומצאתי את עצמי נפרד ממנה ליד מכוניתה, נזכר במה שאמרתי לה בדרך לסשן, כשרמזה לי על מה שעומד לקרות:

"איך זה, גבירתי, שאת מאיימת עלי בצורה כל כך חמודה, ובכל זאת, אני יודע שאת מתכוונת לכל מילה ולוקח את זה ברצינות מוחלטת?"

אוי, האישה הזו...:)

תמיד ידעת שאתה רוצה, אבל לא ידעת איך ?            שולח עשרות פניות ולא מקבל תשובה ?            מרגיש שאתה לא יודע "להיות שם" ?  

בוא להוציא את הנשלט שבך !

שפר את יכולותיך בקורס הבסיסי לנשלטים, באקדמיה לשליטה של הגבירה מילונגה, בעלת תארים "שולטת מוסמכת" ו "מלכה עילאית", ומחברת המאמר "תסתכל"

 בקורס הנשלטים באקדמיה לשליטה תלמד, בין היתר :

- מבוא להישלטות : למה אני כאן ? (או - למה הפנטזיות שלי לא מעניינות את השולטת ?)  

- "לא סגור על עצמי" - למה אני צריך להתחייב לפני שאהפוך לנשלט.  

- דיני שייכות והתמסרות.  

- חובת הדיווח - כיצד לנהל בלוג של נשלט ?  

- "מותר לי לרצות לעשות משהו שאני לא רוצה ?" - סמינר דיון בדילמות נבחרות מעולם השליטה.  

- גבולות - מה משמעותם, מה מעבר להם, והאם הם באמת מחייבים את גבירתי ?  

- פרקים נבחרים בתורת הכאב והעונג. תרגול השימוש באביזרים, ובלעדיהם.

 הקורס כולל עבודה תיאורטית ומעשית, הגשת עבודות בית, ותרגול בשטח. 

השיעורים יועברו ע"י סגל אקדמי בהנהלת הגבירה מילונגה, ומרצים / מתרגלים אורחים נוספים.  

למסיימים תוענק תעודת "נשלט מוסמך דרגה 0", המכובדת ומוערכת ע"י מלכות רבות, ומגדילה את סיכויי ההעסקה כנשלט בקהילה.  

לבוגרים מצטיינים, אפשרות להעסקה בחוזה אישי !

הקבלה לקורס מותנית במעבר בחינת כניסה בהבעה. 

מה אומרים הבוגרים שלנו ?  

"אם הייתי מקבל את התובנות האלה בזמן, כל חיי היו נראים אחרת" - (ספרטקוס, מחזור MMCCXVIII)

"למדתי שם משפט שאקח איתי כל חיי" (ווסטלי, נער חווה)

"עד שהגעתי, רק חשבתי שאני יודע מה זה שוט" (ג'אנגו פרימן)

"מאאאאמממממ" (נשלט בעילום שם, עם גאג בפה).