ידעתי שזה יקרה.
גבירתי היתה כל כך מאושרת, ואני, כמה שרציתי להשתתף בשמחתה, לשמוח יחד איתה על חודשים ארוכים של חיפושים שהגיעו לסיומם המוצלח, לא הצלחתי למצוא בתוכי את הכח לעשות את זה.
מילה שפירשתי לא נכון, העירה שדים ישנים. מיני תרחישים אפוקליפטיים החלו לרוץ במוחי, גדודים של מסקנות נמהרות, וכנגדם תילי תילים של ביצורים והגנות מיותרות קמו ונפלו.
כבר הכרתי את עצמי ממצבים דומים בעבר. רציתי להתרחק מגבירתי לכמה שעות, להתכנס בתוכי ולרפא את עצמי איכשהו, אבל ידעתי ששתיקה בערב כזה תהיה זעקה בפני עצמה.
אז החלטתי, פשוט להעמיד פנים שהכל כרגיל. איכשהו להעביר את היום-יומיים הבאים בשקט, לחכות שהסערה שכל כך מייסרת אותי מבפנים תירגע מעצמה, בלי לקלקל לגבירתי את הרגעים המאושרים שזכתה להם.
לרגע היה נדמה לי שאני מצליח. המשפטים הראשונים עברו בשלום. ואז קפצה ממני הדקירה הראשונה.
ומבלי שאבין אפילו איך זה קורה לי, עוד אחת, ועוד אחת. מבול של אמירות דוקרניות וקדורניות, החלו להתפרץ, וגבירה רגישה ונבונה כגבירתי, לא יכלה להתעלם מהן עוד. ובתוך כמה דקות, במדרון החלקלק של רגשותיי הנחשפים במלואם בזה אחר זה, הצלחתי להשמיד את הערב הנפלא של גבירתי, לגרור אותה לאותה ביצה אפילה של רחמים עצמיים שאני מתבוסס בהם ללא טעם.
ופתאום, הבנתי מה עשיתי. ידעתי שאני נמצא בדיוק באותו מקום מוכר היטב, אליו נשבעתי שלא אתן לעצמי להיגרר הפעם.
כן, חילצתי מגבירתי את מה שכנראה הייתי צריך. קצת תשומת לב שתרגיע אותי קצת. הצהרות על דברים שהוכחו לי כבר כל כך הרבה פעמים, שאף פעם לא הייתי צריך אפילו לפקפק בהם - אבל באיזה מחיר ?
אני מסתכל על עצמי בגועל, ומבין למה נהפכתי. לא התנהגתי כנשלט, אלא כשולט מלמטה. שכחתי את חובתי לגבירתי, התרכזתי כולי בעצמי, בכאבי, במה שאני צריך. במה שאני רוצה.
לא מצליח למצוא שום תירוץ כדי להצדיק את עצמי בפני עצמי. איזה גמול עלוב החזרתי לגבירתי על הכנות שלה, זאת שהצהרתי שכל כך חשובה לי, אבל ברגע שהועמדתי במבחן הוכחתי שאיני מסוגל להתמודד עם תוצאותיה.
אני כואב עם גבירתי. מתבייש בעצמי כל כך, אבל זה כבר לא חשוב לי בכלל, כי אני רואה פתאום את גבירתי כואבת מולי, בכאב שאני גרמתי, והוא חוזר אלי חזק פי כמה.
ואני רוצה להיענש. יודע שמגיעות לי כמה סטירות טובות. ואולי שתיקה מייסרת או עונשים גרועים מאלה.
אבל גבירתי, לאחר כל מה שעברה בגללי, רק מסתכלת עליי בהבנה אינסופית, ואומרת שהיא אוהבת אותי.
ואני עומד באהבתה, בהתחלה מבוייש ומרגיש לא ראוי, אבל לאט לאט נותן לה לשטוף הכל, ולמלא אותי, עד שנשארת רק השאלה, במה זכיתי ?
