הבוקר הזה התחיל בטיול קטן ברחובות.
הסתובבנו, צוחקים, נהנים מהשמש ומיום החופשי של גבירתי. ישבנו יחד בבית קפה קטן, לקפה ועוגה מצויינת. והכל היה כל כך חביב ונעים...
אבל גולת הכותרת של אותו היום היה סשן.
גבירתי היתה עניינית מאוד הפעם. לא נדרש שום משחק מקדים כדי להזכיר לי את מקומי, להכניס מי מאיתנו לאווירה. הרגשתי שהפעם, יותר מתמיד אפילו, המטרה ברורה לה, ממוקדת.
הצטוויתי להתפשט מייד. ואז להלביש על עצמי את הכלובון. זה הרגע שבו התחלתי להבין כמה זה הולך להיות קשה הפעם, כשלא אזכה אפילו למגע קצרצר ומנחם של ידה על איברי מדי פעם, כשהלחץ וחוסר הנוחות "שם", יצטרפו לכל דבר אחר שאחווה.
כיסוי עיניים, ואני עומד ליד הצלב. תחושת חוסר הנוחות של הידיים הנקשרות מעל לראש, והרגליים בפישוק טיפה רחב מכדי שיהיה נוח, מקבלת אותי כמכר ותיק. אני כבר יודע שהתחושה הזו תישאר איתי בזמן הקרוב, אבל יודע גם שעוד מעט יהיו דברים אחרים שיעסיקו את תשומת הלב שלי.
והיו. או , כן, בהחלט היו.
המתאבן היה צביטות לפטמות, בתוספת קצת חבטות, באשכים המחוצים שמתנדנדים להם תלויים מתחת לכלובון.
אני זוכר את גבירתי מגישה לי לרגע את פניה, את צווארה, ואני מנסה להיצמד אליהם, להתנחם בחומה, לנשק, להזכיר לעצמי שיש גם תחושות אחרות בעולם.
ושוב היד חובטת באיבר הלחוץ שהתחיל להימתח מעט וגם כך כבר כואב קצת בכלובו, ואז שוב מהמגע הנעים בפניי, על החזה והבטן...זוכה להריח את גבירתי, לטעום אותה מעט, מתנשף כואב ומרוגש גם יחד, לא יודע אפילו מה יותר.
...ועכשיו מגיע הכאב האמיתי.
השעווה מטפטפת עלי ממש מקרוב. זה שורף. ממש שורף.אני נאנח, גונח.
"אתה כבר שונא אותי ?" היא שואלת ואני שומע חיוך בקולה .
"לא גבירתי" אני עונה.
אני לא שונא אותה. אני רוצה אותה כל כך...
יודע שאם לא הייתי קשור עכשיו, כלום לא היה עוצר אותי מלאחוז בה, להצמיד אותה אלי, לגרום לה לשלם בעונג על כל הכאב שגרמה לי.
והשעווה חוזרת. קרובה אפילו יותר. שורפת ממש, עד שאיני בטוח יותר אם זו השעווה הנוטפת או הלהבה עצמה.
אני צועק כשהיא נוגעת בפטמה הימנית, המעונה והרגישה.
"תצעק את הכאב שלך לתוכי" אומרת גבירתי, ואני קובר את פניי בצווארה, צועק, ומרגיש את הלב דופק בטירוף.
"כן, תירגע עכשיו" היא מורה לי. ואני מנסה להרגע.
מרגיש דגדוג נעים באזור הכלובון. משהו רוטט שם. זה קצת נעים, אבל כשהזין מנסה להימתח, זה שוב כואב.
כיסוי העיניים מורד ממני, ואני רואה את גבירתי מתיישבת על כיסא קרוב, מולי.
היא מסתכלת בפניי במבט הכי מגרה שגבר ראה אי פעם, ומשעשעת את עצמה במה שרטט עליי לפני רגע.
אני נמתח קדימה, ככל שמרשה לי הקשירה. מנסה לגעת בגופה עם גופי, עם החבילה שבכלובה.
היא מרשה לי להשתעשע כך לכמה רגעים, ואז הודפת אותי שוב בגבי אל הקיר הקריר, ומחזירה את כיסוי העיניים.
משחררת את ידיי, ואני מרגיש את הדם חוזר אליהן, שוב בתערובת של כאב ותחושת רווחה שמשחררת ממני גניחות לא מודעות.
"שחרר את עצמך ברגליים, ובוא למיטה" אני מצטווה.
כשהרגליים חופשיות, אני שם לב כמה שהן כבר רועדות מהמאמץ, הכאב, הקור, ושינוי התנוחה. את הצעדים הראשונים אני עושה בקושי, מגשש את דרכי למיטה, כשעיניי עדיין מכוסות.
ללא צורך בהסברים מיותרים, ראשי מוצא את דרכו למקומו.
הריח, הטעם, והוראותיה של גבירתי, מסבירים לי בדיוק כיצד אני צריך להמשיך, עד שגבירתי שרועה על גבה, מסופקת ומחוייכת אחרי דקות ארוכות.
הכלובון, ממשיך למלא את תפקידו. כל ניסיון לזקפה נענה מייד בתחושת כאב, עד שהזין מתייאש ומפסיק לנסות בכלל.
אבל גבירתי מתחשבת בי, היא מרשה לי להתחנן, ואז נענית, ומורידה אותו ממני.
היא מתיישבת מולי בפישוק, ומורחת בג'ל את האיבר שממהר להגיב.
תנועותיה מביאות אותי כל קרוב לשיא, שאני פוחד שלא אצליח להתאפק. בכל פעם היא מתגרה בי בכמה תנועות, ואז מפסיקה, אבל אני פוחד שלא אצליח להתאפק, ומספר לה על כך.
בתגובה, גבירתי שותלת במוחי דימויים מצנני תשוקה, שמתוך כבוד לצוות המורים שלימדו אותי, ולכללי ה PC שנוגעים למיעוטים מסויימים ולפוליטיקאים מכהנים, לא אזכיר אותם כאן. וכן, זה עובד איכשהו, עד ששוב היא מתחילה עם היד הזאת, והמבט התמים-מתגרה הזה ישר לעיניים שלי...
והיו שם עוד דברים, רק שלה ושלי, והכל התערבב לי בראש.
ואני כבר לא זוכר אפילו איך הכל נגמר, ומצאתי את עצמי נפרד ממנה ליד מכוניתה, נזכר במה שאמרתי לה בדרך לסשן, כשרמזה לי על מה שעומד לקרות:
"איך זה, גבירתי, שאת מאיימת עלי בצורה כל כך חמודה, ובכל זאת, אני יודע שאת מתכוונת לכל מילה ולוקח את זה ברצינות מוחלטת?"
אוי, האישה הזו...:)
