כששוחחתי עם גבירתי על אנשים אחרים, עלה הנושא של דפוסי התנהגות. "גם לך יש דפוסים" אמרה לי גבירתי, ואיתגרה אותי לאתר אותם. בהתחלה, זה היה קצת קשה, אבל בעזרתה, ולאחר חצי יום של מחשבה, בהחלט הצלחתי למצוא כמה מהם .
שיכחה.
אומרים שגברים יכולים לחשוב בכל רגע רק על דבר אחד. (והמהדרות מוסיפות "מקסימום"). אבל אצלי, זה שוכלל לדרגת אמנות. כן, מהבחינה הזאת, אני גבר אלפא ב אלף רבתי. זה מתבטא בכך שאני יכול להבטיח שאעשה משהו במועד מסויים, אבל אם לפני זה, אני מוצא שיש לי זמן לעוד איזו משימה קטנה...והיא מסתבכת קצת, ואני שקוע כולי בתוכה, נאבק, נכנס בה, מסיים אותה בהצלחה באיחור של שעה - ואז מגלה ששוב שכחתי להתקשר לגבירתי...
כשגורי יכול לבד !
גורי כבר ילד גדול. הוא לא צריך שיעזרו לו. כשיש בעיה, הוא מנסה לפתור לבד. מתלבט, מתחבט...הוא רגיל לתת שירות טוב, לא לנדנד, לא להציק בשאלות מיותרות - ואז הוא שוב נזכר שזה בדיוק מה שאסור לו לעשות, ורץ לבקש עזרה מגבירתו...עד הבעיה הבאה.
כשגורי מקנא.
ולפעמים, אני מקנא. לא, זה לא קשור בכלל לידיעה שמקומי אצל גבירתי שמור ומובטח בינתיים. פשוט הידיעה שגבירתי מתרגשת מהיכרות מבטיחה עם מישהו אחר, ממתיקה איתו סודות, חולקת איתו רגעים,היא כל כך קשה לפעמים.
לדעת שעוד מישהו זוכה לעונג המצמרר והמפתיע של היכרות חדשה עם גבירתי, לתחושה הראשונית של הדרך בה היא חודרת לעמקי נשמתו... ואני מזכיר לעצמי שהדברים האלה, שבהם אני מקנא, הם לא בשבילי ממילא. דברים שהם לא אני. דברים שיעשו את גבירתי מאושרת בדרכים אחרות ממה שיש בינינו. וכשטוב לה, גם אני מאושר. ואני נרגע. ומבין. ומקבל...עד הפעם הבאה ששוב מתעוררות הדקירות האלה בלב, כשעולה שם חדש.
כשגורי מתגעגע.
ויש את הרגעים האלה, אחרי כמה ימים שלא מתראים, או אפילו אחרי חצי יום ללא תקשורת אלקטרונית, כשהגעגועים עולים. כשנוצר הצורך החזק הזה להיות בקשר כלשהו. להרגיש את המגע הבטוח והאוהב שלה, לשמוע את קולה, או אפילו סתם לחייך למראה הכינויים שהיא ממציאה לי במסרים...
כשגורי חושש מהעתיד.
ואחת לכמה זמן, גם זה קורה. מחשבות על העתיד מתחילות להתגנב לראש. שאלות שאין עליהן תשובה. מה יהיה ? לאן זה מוביל הכל ? הרי שום דבר לא לנצח, אז איך זה ייגמר ? ואיך ארגיש ? ומי ינחם אותי דווקא אז, כשאצטרך ניחומים יותר מכל ? ומה יהיה אם סתם לא נוכל להיפגש מסיבות אובייקטיביות לחלוטין ? ואני נזכר בדברים שגבירתי אמרה לי פעם, וחוזר לחיות את הרגע הזה, וזה שיבוא אחריו. ואולי גם מחר. להנות ממה שיש עכשיו. בעתיד, נטפל כבר כשיבוא. פויה, לך, דפוס רע.
כשגורי דואג.
זה קורה כשגורי מנסה להשיג את גבירתו, ולא מצליח. הוא מכיר קצת את שגרת יומה, מקבל ממנה מידע על תנועותיה, אבל לפעמים, היא לא זמינה בשעות בלתי צפויות, בהן היא בדרך כלל איתו... וגורי נטרף. ותרחישים נוראים מתחילים להיכנס לראש. מיני תרחישי אסונות מצד אחד, ומחשבות על דברים שאולי שכח, מצד שני. והוא מתחבט לו בין הדברים, ומוכן לכל דבר, רק שזה ייגמר כבר, שיידע איפה גבירתו, מוכן אפילו לשמוע שהיא כועסת עליו ולא תדבר איתו יומיים, רק לדעת שהיא בסדר. ששלום לה. ולפעמים, מתוך דאגה...
גורי שוכח כשהוא גור.
כן, לפעמים, גורי שוכח שהוא גור. הוא רואה שקשה לגבירתו. אולי אפילו חושב שהיא טועה. שהוא יכול ללמד אותה משהו. לייעץ, להסביר. להציל אותה, ולמנוע את הטעות לפני שהיא מתרחשת. מנסה להיות חכם, ושוכח שהוא רק גור. שלהיות גור, זה כל מה שנדרש ממנו. ואחר כך, הוא מתפלא כשגבירתו כועסת ?
כשגורי נהנה.
כן, גם זה דפוס. אני בהחלט יודע ליהנות. חיוך האידיוט המאושר נשפך על הפנים, וקולות מוזרים ובלתי רצוניים מתחילים לצאת מהפה. ברגעים כאלה, אני מתרכז רק בעונג של עצמי, מתנתק כמעט לגמרי מכל מה שקורה בחוץ...עד שגבירתי מחזירה אותי למציאות במילה או תנועה אחת.
קדימה, לא באנו להנות - יש עבודה !
