מתישהו, נזרע הזרע.
אולי אתה בן חמש עשרה, ואולי בן חמש. אולי אתה זוכר את הרגע המדוייק שזה קרה, ואולי הוא צמח לו בהדרגה, תחושה עמומה שיום אחד פרצה אל פני השטח של התודעה.
אבל זה לא ממש משנה. כך או כך - היא שם, הפנטזיה.
והיא שלך. סודית לגמרי. רק שלך. וכשיש לך זמן, אתה מוציא אותה לרגע מהמחבוא, מתענג עליה בסתר. משחק בה. מוסיף פרטים מהדמיון, או אולי מזין אותה בפירורים מהמציאות - כמה משפטים שהחלפת עם איזו נערה שתלטנית, סיטואציה מביכה מול מורה מבית הספר, רגע של מגע בבדיקה רפואית, שלא רצית שייגמר.
והיא גדלה בתוכך הפנטזיה הזו. ואתה יודע כבר שהיא רק פנטזיה. שהחיים האמיתיים לא מתנהלים ככה. ומבין שאם אתה רוצה לפתח קשרים רומנטיים במציאות, מוטב לך שתמשיך להסתיר אותה, שתלמד להתנהל גם במסלול ה"נורמלי", כמו כולם.
אבל לפעמים, אתה עדיין מוציא אותה מהמחבוא לכמה רגעים קסומים, כי שום דבר אחר לא מזקיר אותך ככה. כי כשבראש שלך אתה כורע לרגליהן, אתה מרגיש הכי גבר שאפשר.
ואתה גדל, וכך גם העולם. אתה מגלה ספרים, מגזינים, סרטים...אתה כבר יודע שיש לזה שם, ושאתה כזה, ולא לבד שם. יודע שיש לך הרבה שותפים לפנטזיה, כל אחד צובע אותה בגוונים קצת שונים, אבל הצבע השולט, הוא אחד.
והחיים נמשכים להם בשני מסלולים מקבילים שלא ייפגשו לעולם - פנטזיה, ומציאות.
עד שביום אחד...שדה כח קוסמי פורץ פתאום לעולמך, מעוות את כל המרחב, ולרגע קסום אחד, המציאות נוגעת בפנטזיה, ואתה יכול לקפוץ ביניהן בדילוג קטן אחד.
ואתה עומד שם, מופתע, לא מאמין, חושש לערב את שני התחומים...
פוחד שהמציאות תאכזב, ותאבד גם את הפנטזיה שבדמיון ?
או אולי שזה ישתלט עליך לחלוטין, ימחק את הגבולות שהצבת, יהפוך אותך למישהו שונה לגמרי ממי שאתה?
ואולי זה ייקח אותך למציאות אחרת, כזו שבה אינך צריך להתפצל יותר? שהכל מתחבר, ונכון ומתאים כל כך, עד שאתה מרגיש שלם לגמרי ?
ואולי, תגלה שהפנטזיה שפיתחת כשהיית קטן ואחר, כבר לא דרושה לך היום, ובמקומה צומח לו משהו אחר לגמרי, ונפלא לא פחות?
