על קינקיות ושאר מרעין בישין

אם יש משהו שמזעזע אותי כל פעם מחדש זו חיבתי היתירה למילים. כן, זה באמת מזעזע - אין הכוונה לציצים*, גוף חטוב, שיער בלונדיני ארוך ושופע עם עיניים כחולות/ירוקות - מילים.
אז אין ספק שכל האמור לעיל בהחלט עושה את שלו (יש דברים שאי אפשר להתעלם מהם), אך הרוגע שאני חש במקביל לגירוי האינטלקטואלי בעודי קורא טקסט שכתוב בצורה כה טובה, הגורם לי מחד גיסא לחוש את הכתוב ומאידך לקנא כ"כ על הטקסט הנפלא הזה שהוא פרי המשורר/ת ולא שלי, הוא תחושה שאין לה אח ורע בשום דבר אחר שהכרתי.

זו דווקא תקופה מבורכת, הרבה אנשים שאני שאני אוהב לקרוא כותבים; חלקם כותבים דברים שתכנם נעים לעיניי וחלקם פחות, אך הטקסט עצמו כתוב בצורה כה נפלאה. המילים זורמות להן ונארגות לבגד מרשים שכל אחד ירצה למדוד ויקווה ללבוש, הפסקאות כה יפות שאני בולע את תוכנן מבלי שאוכל להסיר את מבטי ולו לרגע דל ולעתים אף מסתיים לו בשורת מחץ נפלאה המכפרת על כל חטא טקסטואלי קטן שקדם לה.


זמן רב שלא קראתי ספר שנהניתי בו מהכתיבה עצמה, אלא רק מתוכנו. זכור לי לטובה בעיקר "קולא ברוניון" עם התרגום הנפלא של שלונסקי. מדהים שדווקא את פרס נובל רומן רולן קיבל בעיקר על "ז'אן כריסטוף" הכה כבד ומייסר שלו. אולי זה ניתן לו כפיצוי על עצם הצורך בכתיבה של משהו כזה...

אז מה אני מקשקש פה? אין לטקסט הזה כל פואנטה ממשית, חוץ משיתוף של בליל מחשבות לא מוגדרות, שבעיקר גרם לי להבין, כי יתכן שמאחורי כל השטחיות הזאת, יש משהו קצת יותר עמוק שבאמת נוגע בי ואפילו גורם לי לחשוק במישהי כ"כ.
רק שתהיה בלונדינית עם עיניים בהירות. תודה.




*(אני היחיד שמעדיף שדיים? זה נשמע הרבה יותר מיוחד, לענ"ד.)