על קינקיות ושאר מרעין בישין

לעתים אני תוהה לי, ביני לבין עצמי, אם איכשהו ביקום מקביל ישנו אדם הזהה לי, אך מתנהג קצת אחרת: אם הוא לעתים שלם עם עצמו, אם לעתים הוא לא עושה כל טעות אפשרית, אם הוא גר לו בדירה קטנה ואם הוא בכוונה תחילה עדיין איתך. ואם, לעתים, הוא גם תוהה לעצמו אם ביקום מקביל ישנה גירסה די מבולבלת שלו, כזו שעדיין לא ממש מצאה את עצמה ותרה מתחת לכל אבן, שטיח ואבטיח. כזו שברגע זה ממש תוהה עליו.

חז"ל בד"כ מאד האנישו את היושב במרומים. מנקודת השקפה אורתודוקסית, הרי שמדובר באקט די מפתיע. הם בד"כ התחבאו להם מתחת לטיעון הקלאסי של "לא דיברה תורה אלא בלשון בני אדם", אך אני לעתים חושב (בצורה אפיקורסית משהו) שהוא בעצם היה השופר שדרכו יכלו להשמיע את טיעוניהם, ההגיוניים יותר והפחות, באותה מידה שטולסטוי נושא נאומים דרך גיבוריו ב"אנה קרנינה" בלי שום קשר ישיר, עקיף או בדיוני לעלילה.
משפט אחד מאד זכור לי, משפט שלפי חז"ל נאמר דווקא לאבי הנביאים: "חבל דאבדין ולא משתכחין". שנים שמשפט זה היה סתום עבורי, כה לא מובן כשהוא נפלט מפי האל, שהרי מה לאותו יצור על-זמני ולגעגועים? אך דווקא כאדם אין משפט יותר מדויק מזה. אין כמעט משפטים שמכילים כה הרבה בתמציתיות שכזאת, שהרי אלה בדיוק האנשים שירדפו אותנו עד סוף חיינו. אותם אנשים שנגעו בנו ונעלמו מחיינו, אך נוכחותם ממשיכה לפעום בקרבנו גם כשהם כבר אינם.
ביאליק מנסה להרגיע את עצמו כשהוא שוקל אם לצאת לאור אשר מחוץ לבית המדרש. הוא מסנן לעצמו "נשתכחתי מלב תחת כנפי השכינה", כי מה שבעצם חשוב פה הוא לא המיקום הפיזי, אלא דווקא מה שהולך אי שם בלב. ושם הפרח כבר לא מלבלב, אז אפשר לצאת ובשכנוע עצמי גדול להאמין שאף אחד לא חושב עליך במקום שעזבת, כי מי שאבד ונשתכח לו, הרי כאילו מעולם לא היה שם. משל לעץ שנפל ביער ואיש לא שמע.
זה שונה לחלוטין כשאותם אבדין לא משתכחין להם מכים בראשך ורודפים אותך בשוכבך ובקומך, שהם ממשיכים לחיות להם אי שם בקרבך ולא נותנים לך מנוח.
ולעתים, לעתים קרובות מדי, אתה אף תוהה אם אכן אבדו הם או שמא...