הבלוג של לי

אהוב שלי,

הכרת אותי בתקופה הרעה בחיי.
מילות אהבה היו חסרות ערך,
הבטחה היתה בגדר המלצה,
אהבה היתה לא מתמסרת.
שקרים היו חלק מהשיגרה.
בגידות היו חלק מהיומיום.
לאהוב היה לכאוב ומי רצה להרגיש זאת שוב?

ובאת אליי את עיניי לפקוח,
להראות לי בחושך את כל האמת.
ובאת כנשמה טהורה,
כגבר שמגיע לאדמה חרוכה.
ולאט, באהבה, ניקית עשבים שוטים,
דישנת, חרשת, עדרת וזרעת זרעים.

ומאהבה של נשמה לנשמה,
לאט, הצלחת להסיר בי חומות,
לאט הצלחת לפרוץ בי גבולות,
לאט חשפת עוד מי אני,
לאט חדרת ללבי, גופי ונשמתי.

ואני אוהבת אותך.
ואני האשה שלך
ואני הילדונת שלך.
ואני - שלך.

כל יום שעובר,
אני נקשרת אליך יותר,
משתייכת אליך עוד,
נסחפת איתך,
לעולם שכולו יופי, אמת
ואהבה.

פשוט רציתי לומר - תודה.

אני נעה מולך
עם שבעה צעיפים,
חלקם מגלים,
חלקם מכסים.
זכרונות עמומים,
כאבים ישנים,
פיתויים חדשים,
עינוגי בשרים.

ומתחת לצעיף האחרון,
אתה מגלה שיש פיתיון.
הרקדנית שלך לא רק אישה,
היא גם ילדה שמצפה,
שיש גבר אחד,
שהוא אתה,
שידע לקרוא אותה.

כשהשעון יצלצל היום חצות,
העכברים לא יהפכו לכרכרות,
שמלת הנשף לא תוצא מן הארון,
אני מחכה לך שוב, כמו ביום הראשון.

כנערת סטרפטיז מנוסה,

היא מקלפת מולך שכבה אחר

שכבה,

היא סברס מלא קוצים,

שמראה לך את הבפנים.

כמו בתערוכת גוף האדם,

היא חושפת עור ומנקה גידים

ומראה לך

חלקים פנימיים.

וכעת, כשהכל חשוף,

זה לא לגעת רק בגוף.