טיפה טיפה

שבוע מטורף הולך לעבור עליי...
מסיבות סיום למיניהם, של כל ילד וילד (אחד אפילו עובר לחטיבת הביניים, כמה מרגשת היתה המסיבה)
אבל מה שהולך לסגור את השבוע, זה האזכרה של אבא שלי.
האמת שזה בא לי בהפתעה, אחותי התבלבלה ואנחנו בכלל חשבנו שזה בעוד חודש, היום אחת הדודות הפנתה זאת לתשומת ליבי...
אני מיד נלחצת, עושה טלפונים, מתכננת עניינים, אני היועצת האסטרטגית של הבית
או נגיד את זה אחרת: אני לקחתי את הבכורה במלוא מובן המילה!
ואני מוצאת את עצמי מתלוננת בפני כל מי שרק מוכן לשמוע, כמה זה מהר ואיך זה "נפל" עליי, תפס אותי לא מוכנה בשבוע לחוץ ואיך אני אספיק הכל...
רק הדקות האלה שיש לי לעצמי בדרך חזרה הביתה מביאות אותי לחשוב על מה שבאמת מפריע לי וזה, האזכרה עצמה.
ללכת שוב לשם, להדליק נר, לדבר, לעשות חשבון נפש. זה לא רק לו, זה גם לה...
כבר מזמן הפסקתי לדבר איתם (רק כשאני רוצה משהו אני מבקשת ממש חזק-לא שזה עוזר). וזה דבר אחד כשאת מתלוננת ולא מודעת,
אבל כשהמודעות נכנסת לתוך העניין זה משהו אחר, אז המחשבות משתנות וחשבון הנפש מתחיל בין אם את רוצה או לא....
אתמול ראיתי סדרת טלוויזיה "אחים ואחיות", אחת הדמויות חלתה שם בסרטן
את הצפייה סיימתי מנוזלת ודומעת, מזדהה.
והיום בדרך הביתה חשבתי לעצמי, בקור רוח, איך זה שעליהם אני לא בוכה? איך זה שאני צריכה טריגר של סידרה עצובה כדי להזדהות עם הכאב על אנשים שמתים לי,
לא סתם אנשים – הורים.
ללכת לשם שוב, להביט במצבה קרה וזרה שעליה כתובים שמות ולהזכיר לעצמי ששם האהובים שלי קבורים. הם קיימים בתוכי, אני לא צריכה את זה, הם קיימים בתוכי ואין יום שחולף לו בלי מחשבה עליהם ולו הקטנה ביותר, אני חיה מדי יום את מה שנישאר מהם, מתמודדת עם מה שהשאירו לי, זה חלק מחיי.
ועדיין, קשה לי עם חוסר היכולת להרגיש כלפי זה, שאני אוטמת את עצמי לזה (חוץ ממחשבה על כמה זה מטרד לארח את כולם ולחייך ערב שלם כדי "להוכיח" כמה בסדר אנחנו, ובעצם למי אני מוכיחה?), זה לא שהמוות הוא לא פצע, הוא פשוט הפך להיות צלקת עמומה.
ויש שיגידו שזו דרכו של עולם, ההתגברות. קודם שאלת שאלות שעליהן את לעולם לא תקבלי תשובות ואח"כ גם מהשאלות את מתייאשת, קודם את שומעת איזה שיר שבוחש לך את הכאב בלב עם הדמעות שזולגות ואז גם הן מתייבשות ולא חוזרות (רק כשאת רואה איזה תוכנית נידחת)
דבר אחד אני יודעת, כרגע.... לא עצוב לי ולא כואב.
זה לא כפתור שאני מכבה ומדליקה פעם בשנה, כמו יום זכרון שמציין אבל, זה פשוט קיים, חלק ממני
מה שעושה אותי את מי שאני בשנים האחרונות.