טיסת לילה לאין

ואני רואה אותם ופניהם מוסווים בשחור איפור הולכים שחוחים והציוד הכבד עליהם.
ופניהם לבנות .ואני רואה את הוריהם ופניהם רטובים מדמאה ואין להם לילה ואין יום.
ואת הילדות הצחקניות שהפסיקו לצחוק באחת עת הגיע הבשורה.
וכולם צועדים דומם . צועדים חרש ולא מפנים גוום לאחור .
ואני עומד מולם מבוייש . ושואל למה הם ולא אני הרי גם אני הייתי בגיא ההריגה . והפחד עיוור את עיני. והם מולי ואני פה וגרוני חנוק . עוד מעט קט ואני אחזה בזיקוקי הדינור כמו אז במלחמה הכבדה אך הפעם זיקוקי שמחה ואני עומד מולם מול החיילים מול החברים.
גרוני תנוק והנשימה כבדה עלי. כן אני זוכר את הדם הניתז על מדי המאובקים והמבט העמום
וחוסר ההכרה. למה אני כאן ואתם שם . כן יצאתי מזה . שרוט אמנם אבל חי לעזאזל.
ואני כך עומד מביט בהם והם מביטים בי ומביטים ללא אשמה בעינהם. אבל אני רוצה להחביא עצמי. לא נוח לי שהם שם ואני פה.
ולפתע ואני לא שולט בעצמי וצעקה איומה בוקעת מגרוני.
מי אתם ולמה אתם פה ולמה ולמה ולמה.
והם מביטים בי חרש דומם.
והם אומרים לי כן אנו יושבי דומא.
אנו מגש הכסף עליו הוגשה מדינת ישראל .
אכן מגש הכסף אבל למה טבול בדם ודמעות?
כן כן טבול בדם ודמעות כי כך מקימים מדינה וכך מקבלים עצמאות וכך מתקבלים לבין העמים.
פרצתי בבכי ואמרתי אחי גבורי התהילה אתם מגש הזהב עליו הוגשה לנו המדינה.
יהי זכרם ברוך.
אמן
מוקדש לחברי שלא איתי ביום העצמאות עכשו