החיים אמורים להיות נחמדים, לא? אני אמורה לבלות, לצאת, לקרא הרבה, לאכול טוב, לא לעלות במשקל, להתראות עם חברים ועם החלק הנחמד של המשפחה, להתאהב במישהו שיאהב אותי (ויהיה פנוי), לקבל שוקולד איכותי ממעריץ מסתורי, ולהתחתן באושר ועושר עם מיסטר רייט. נכון?
חוץ מזה אני אמורה לנהוג בשתי מכוניות חדשות (אחת גדולה לשופינג והשניה להתפרעות), לגור בבית מפואר, לקבל קידום בעבודה ולשמוע מהראי שלי שאני הכי יפה בעיר.
במציאות זה לא כך. אני מבלה פחות ממה שאני רוצה, יוצאת לדייט פעם בנצח (או פעם בשבוע), אני לא מספיקה לקרא רבע ממה שאני רוצה.
לאכול טוב, מישהו הזכיר את מקדונלדס? זה הפתרון שלי כשאין משהו אחר (השכנים משאירים לחתול מחוץ לדלת קערה עם מזון יבש. אם לא הייתי מצפונית הייתי גונבת לו קצת, ובכך משפרת את ארוחות המק שלי). לגבי עליה במשקל, ארוחות כפולות בורגר עם הגדלה אינן משהו מומלץ. נכון שריצת ערב של שמונה קילומטרים מטפלת בבעיה, אבל אחרי ריצה כזו מתחשק לי שוקו...
איפה הייתי? להתראות עם חברים. כן, בטח. פעם בחודש אם יש למישהו סבלנות אלי. ולרובם יש כוונות לא טהורות ביחס אלי. משהו כמו " שלום פ', מה דעתך לבוא אלינו לקפה. כן, מזמן לא התראינו. יהיה נחמד לראות אותך. גםהילדים מתגעגעים. תוכלי לשמור עליהם כשאנחנו נצא לכמה שעות".
מה עוד? משפחה. זה דווקא בסדר. חוץ מזה שמנדנדים לי להתחתן. לא הבינו שכדאי שיהיה לי מישהו קודם.
להתאהב. אל תזכירו את זה, בבקשה. קשה לי להתאהב. כשזה קורה, זה תמיד, בלי יוצא מהכלל, בבחור הלא נכון.
שוקולד ולהתחתן. שתי פעילויות משמינות. לא שהייתי מסרבת לשוקולד, אבל אף אחד לא שולח לי (חוץ מאמא שלי). להתחתן איתה אני לא יכולה.
מכוניות מדהימות. כן בטח. האוטו שלי עושה קולות של גמל מיוחם בכל התנעה, שותה בנזין כאילו אין מחר ומשתעל בגסות כשאני עוברת את ה- 90 קמ"ש. מזל שהבוס בחופש אז לקחתי לו את האוטו.
בית מפואר? בחלומות. דירה שכורה עם כתם רטיבות באמבטיה. מזל שבעל הבית לא גובה תוספת על האפקטים הווקליים של השכנים ליד. הם רבים ומזדיינים כל הזמן, ועושים זאת עם כל הלב. בעיקר כשאני צריכה שקט.
מה נשאר? קידום בעבודה וראי חנפן. קידום לא קיבלתי, אבל הפילו עלי אחריות כפולה והרבה יותר עבודה. "את מבינה, פ', מישהו חייב לעשות את זה". כמו פראיירית אני הסכמתי. ראי חנפן,הממממ. אני מביטה בו והוא מחזיר לי תמונה שאינה מושלמת. אני נראית טוב, אבל רוצה את האישור שלו שאני הכי-הכי יפה. והראי המניאק שותק. אני חושבת להקים סטארט-אפ שמייצר מראות מדברות. שילוב של ראי ושל התקן קולי. "את מלכתי, את היא היפה מכל". שתקום מי שלא רוצה אחד כזה.
די לקטר, אני צריכה לצאת מזה. עד שיהיה לי ראי כזה, מישהו מתנדב לעמוד מאחורי המראה הביתית שלי ולהשמיע את הקולות הנחוצים?
לפני 14 שנים. 20 בינואר 2010 בשעה 11:01
