קפדנות קשוחה זה השם שאתן לדברים באין לי שם טוב יותר. יהיו מי שיקראו לכך חמוריות, או סתם חוסר-גמישות.
אתן הבהרה בעזרת דוגמה:
בוקר סתווי לפני כמה שנים. אני והמסטר עומדים במגרש האימונים, אני מרגישה רעננה ונמרצת. הוא מרצה בכובד ראש על חשיבות ההתאוששות. כמה חשוב לדעת לספוג מכה ולהמשיך בלחימה למרות הכאב. אני מהנהנת ומרגישה שהבנתי. ברור, לא? הוא אומר כי זה חשוב גם באימון, לא רק במצבי חיים ומוות, וגם עכשיו ההגיון ברור לי. הוא אומר שעוד מעט יכאב לי ואז, למרות הכאב, אאלץ לצאת לריצה מסביב למגרש. או.קיי. הייתי בסרט הזה. חטפתי הרבה מכות בבטן שאחריהן הייתי חייבת להמשיך. אני מביטה בעיניו לראות אם יש שם משהו מעבר לכך, אך מבטו אטום.
הוא אומר לי לתקוף. אני יוצאת בבעיטה קדמית, מאי-גרי, והוא עוצר עם האמה. אני מנסה בעיטת הטעיה ולאחריה אגרוף ללסת. הוא עוצר, ממש ברגע האחרון, ואני חושבת שהיום הוא היום שלי. אני מחפשת את הרגע המושלם, סובבת סביבו, ממתינה להיחלשות ההגנה. ואז אני יוצאת. אגרוף קצר לכוון הראש, בעיטת מספרת, הוא מתחמק בקושי. אני ממשיכה עם הטעיה בסוג האטזו-קאי, ואז בשיא העוצמה, בועטת בעיטה צידית לפי מיטב מסורת עדות הקיק-בוקס. מאוושי-גרי בלשון אחינו המלוכסנים. המטרה היא החיבור בין המותן לצלעות, היכן שיש "צלע מרחפת" שכל כך קל לשבור אותה.
לפני שאני מבינה מה קורה הוא מתכופף נמוך, תופס לי את הרגל בעודה גבוהה באוויר, ונכנס עם אגרוף קצר ונוראי למפשעה שלי. ישר על הדגדגן. העולם מתפוצץ מסביבי בכאב והעיניים מתמלאות בדמעות. לא ההשפלה, רק הכאב.
הקול שלו מגיע אלי ממרחקים: שני סיבובי ריצה. עכשיו.
אני מצליחה למלמל את המילה 'כואב' כדי להסביר שאני לא יכולה וסופגת מהלומה לראש. הוא לא הולך לוותר. אני ארוץ, עם כל הכאבים, או שלא אשאר שלמה. הוא קפדן ולא יסטה כמלא הנימה.
אני לוקחת אוויר ומתחילה לרוץ. אחרי מאה מטר אני כבר מיוחמת לגמרי.
אז מה, קפדנות קשוחה, טוב ליהודים או לא? כמה זה חשוב אצל מאהב?
לפני 14 שנים. 22 בינואר 2010 בשעה 11:07
