מדובר בכלי נשק סיני עתיק. שני מקלות מלוטשים בתבנית גלילית, אורכם כשלושים ס"מ ועוביים בין מקל מטאטא למקל מעדר. ביניהם מחברת שרשרת פלדה של 12 ס"מ. ברוס לי המנוח היה מפליא לעשות בכלי זה.
אני יושבת במשרד ומנסה לנהל את העולם. טוב, לא את כולו אבל את היחידה בה אני נמצאת. אני לא המנהלת, אבל כרגע אני ממלאת תפקיד זה (רק עוד כמה ימים). בין לבין אני מתכתבת עם מישהו מהכלוב, והשיחה עוברת להיות נועזת. הוא מדבר על היימליך, אני מסבירה כי אני מעדיפה את ידיו במקום אחר, הוא מתאר מה הוא רוצה לעשות לי לפטמות. אני חייבת לסיים את השיחה.
אני במשרד. לבד, כולם הלכו. אני חושבת על השיחה, ומחייכת. הוא כתב לי שאני גורמת לו לחייך. אני בוהה בקיר. תמונה של וינה, תעודת דוקטורט על הקיר, מפה של אירופה ו...נונצ'קו. אני קמה ממקומי, חושבת על פינוק. לא ברור לי אם אלך לפינת הקפה ואתפנק במשקה חם, או שאתיישב על כורסת המסאג' שהגיעה אלינו (בלי הצדקה ממשית). ואז הרעיון מבשיל. אני נועלת את הדלת, מורידה את הנונצ'קו מהקיר, ושולפת מהתיק שלי קרם ידיים.
אני במשרד, עדיין לבד. כואב לי אבל יש לי חיוך גדול. דע לך שחשבתי עלייך. על הקיר יש תמונה של וינה, תעודת דוקטורט, מפת אירופה ו... היי, מי הזיז את הנונצ'קו?
לפני 14 שנים. 4 בפברואר 2010 בשעה 14:08
