אוהבת שירה.

הרסו לנו את הפנטזיה.
איזו רשעות של אנשי המוחבאראת בדובאי. עד היום חשבנו שכל סוכני המוסד הם חתיכים בטירוף. הם אמורים היו להיראות כמו הכלאה של קלינט איסטווד בצעירותו עם בראד פיט. וגוף של סילווסטר סטלונה. ברור, ידענו שהם כל כך חתיכים.
האימפריה הבריטית הזינה אותנו במיתוס ובאנטי-מיתוס. מצד אחד, איאן פלמינג המסוקס, כשג'יימס בונד שלו מגולם על ידי שון קונרי המסוקס. מצד שני, ג'ורג' סמיילי השמנמן והממושקף,של לה-קארה. כולנו, בנות, רצינו את קונרי. רצינו להאמין כי כך הם נראים, אותם אנשי צללים מסתוריים.
רצינו, וגם אני רציתי, כי הם יחמקו כצל לעת ליל, יתדפקו על הדלת באותה נקישה סודית, ויגלו לנו את ליבם. שון קונרי סטייל, מישהו מאד גברי וסמכותי, נכנס אלי מהחלון, מתיישב לרגע מנוחה על הכסא ומצווה עלי להכין לו מרטיני, מנוער ולא מעורבב. הוא לוגם אותו באחת, מצמיד לי נשיקה לוהטת וחופן את איבריי. רגע אחר כך מכשיר הקשר שלו מצרצר, והוא יוצא בריצה תוך דריכת ה- PPK שלו, נעלם אל החשכה. או מיי גוד, רציתי אותו.

אבל כך זה אצל הבריטים. ואצלנו מה? לנו יש את ארי בן כנען, יפה הבלורית והתואר, זקוף וחסון, פניו מחוטבים וכל תו ותו מביע עוז רוח ואמץ. הוא בז למוות והולך בקשי עורפו בדרך אותה סלל. את ארי בן כנען גילם פול ניומן (תקנו אותי אם פישלתי) וכך דימיינתי לי את הסוכן החשאי שלי. גבוה, רחב, חזק וגמיש-מתניים. עיניו בהירות ונחושות, שפתיו מלאות, גבותיו כסהרונים מדוייקים.
ורגליו, אוי רגליו, בואו לא נתחיל אפילו להזכירן.

והנה באו הנבלות מדובאי, והרסו לי את הפנטזיה, לי ולכן. האחד עם זקן תיש (רק לא זה, בבקשה), השני ממושקף כמו באדי הולי, עוד אחד סתמי במראהו, ומצילומי הוידאו רואים כי לאחד מהם יש כרס עגלגלה, חודש רביעי כזה. איזו אכזבה, איזו שפיפות קומה לאומית. אולי אהגר לאנגליה, שם ינווה ליבי עם שון-קונרים למינהו, אולי לארה"ב שם אתנה אהבים עם פליקס לייטר. אבל כאן? אין מצב. עדיף כבר לעשות את הבלונדינית ההיא, נו, ההיא, מה שמה? אהוד ברק.

מישהו חולק עלי? חולקת? כלום, הא? אז אולי באמת המורל הציוני יתמוטט בקול ענות חלושה, ואולי הסוכנים של הפנטזיה עולים עשרת מונים על אלה הממשיים, ואפילו לסיירת מטכל כבר מקבלים בחורים שלובשים גרביונים וחצאיות טוטון. אולי החיילים שלנו, אלה שבמדים ואלה שבאזרחי, כבר אינם קשוחים כמו פעם, והם לא יכולים להסתפק בלוף של ריכרד לוי, רק פוקצ'ה עם אנטיפסטי באה בחשבון בגיבושים. חלפו הימים של יחידה 101 עם מאיר הר ציון ששולף את ניצרת הרימון בשיניים.

אבל... הסתכלתן על התמונה של מיכאל בודנהיימר? לא שווה הבחור? רחב ומוצק כמו שצריך.
מעניין רגע לחשוב. מ-י-כ-א-ל מה הגימטריה של השם הזה? 40 ועוד 10 ועוד... רגע, זה יוצא 101!
בטח מקריות. זה סתם קורה. מענין מה הגימטריה של השם המלא "מיכאל בודנהיימר". רגע, אני מחשבת.
זהו, יצא לי 428. אז מה, אתן שואלות, מה זה מלמד? הרי אין זה שמו האמיתי. אנחנו לא יודעות איך קוראים לו. נכון. במקרה, או שלא במקרה, הגימטריה של "איך קוראים לי? " היא... 428.
אי שם, עמוק בתוך בונקר סודי, במקום בו אף אחד לא יודע על קיומו (פחחחח) יושב לו הסוכן האמיתי, זה שקרא לעצמו בודנהיימר. הוא מחייך חיוך דק מן הדק, מסדר את חולצתו הנתונה במכנסיו, מיישיר מבט לסוכנת הזוטרה העומדת מולו, רועדת. היא מצפה למוצא פיו. מפללת כי יגיד לה "תתפשטי". (הוא לא, הוא מקפיד על עברית תקינה ואם יגיד, זה יהיה "התפשטי").
הוא לוקח את הזמן שלו, מותח קלות את כתפיו הרחבות. בידו האחת מחזיק מסמך בעל סיווג סגול של סוד מדינה, על אמתו השמאלית כתובת קעקע מזוייפת להטעיית מצלמות מעקב. הוא מדבר בקול שקט מאד, כמעט לעצמו, למרות שהדברים מגיעים לאוזני הסוכנת הזוטרה שתחתוניה כבר לחים : "מנוער, לא מעורבב".