אוהבת שירה.

אני לא יכולה לנבוח. בקושי אני מדברת.
דלקת בגרון.
שום דבר מסוכן, והפרוגנוזה אומרת שתוחלת החיים שלי היא עוד 50 שנה למרות הדלקת, אלא אם כן אתחיל לעשות בנג'י-קורי-עכביש.
ובכל זאת, זה סוחט ממני את החיוניות ומותיר אותי ריקנית. לא מתחשק לי לעשות כלום, בקושי לקרא. ריצה? עזבו אותי, רק קצת תרגילי גמישות. עברתי ליד שק האיגרוף וגיליתי שלא מתחשק לי להרביץ לו. בכל זאת הרבצתי לו עשר דקות, שלא יעלב, אבל זהו.

אז... אם אגיב למי מכם בחריפות בימים הקרובים, יש לי תרוץ.
אם כבר עשיתי זאת, עכשיוברור למה.
ואם אהיה תוקפנית בעתיד הרחוק יותר, עוד חודש נניח, זה בגלל שעוד חמישים שנה הכל ייגמר, וממילא אסור לדפוק חשבון.

בכו ל- פ' המסכנה,
מה נפוח הוא גרונה.
כה כואב וכה נפוח
לא תוכל עמכם לשוח.
חושבת לה מה ומתי יגיע הסוף
וחיש ת'גרון היא בוודקה תשטוף.
:)