אוהבת שירה.

חוקי מרפי נכונים, על כך אין ויכוח. למעשה, ידעתי אותם וניסחתי אותם לעצמי עוד לפני ששמעתי על מרפי.
למי שלא מכיר:
1. אם משהו יכול להשתבש, הוא ישתבש.
2. אם שום דבר לא יכול להשתבש, הוא בכל זאת ישתבש. בזמן הכי גרוע.
3. צרות צפויות להגיע כשאתה הכי פחות צופה אותן.

יש עוד, אבל העיקרון מובן. הפרוסה תיצנח על הריצפה עם החמאה למטה, המעלית תתקלקל בדיוק כשאת ממהרת לנתב"ג ועמוסה במזוודות, הדף היחיד שאי פעם תאבדי הוא טופס הזכיה בלוטו.

ועכשיו לזווית האישית. יש לי בבית 23 כפיות. בחיי, ספרתי. ניתן היה לחשוב כי זה מספיק לבחורה החיה בגפה ולא נוהגת לארח.
אז זהו, שלא. תמיד כשאני פותחת את המגירה של הסכו"ם, המדור של הכפיות ריק. היכן הן הסוררות? מלוכלכות, שוכבות בכיור, מצחקקות במדיח, מסתתרות בסלון. הכל, העיקר לא להיות במקום.
זה לא שהן תמיד חסרות, הכפיות הנקיות, זה רק כשצריך אותן דחוף.

א. אני יושבת עם קפה וביסקוויטים, שקט ושלוה. ידי האחת אוחזה בספל והשניה עושה במלאכה, כלומר מקלידה.
אני טובלת את הביסקוויט בקפה, והמניאק הזה נשבר וצונח אל הספל. סוס ורוכבו רמה בים, רק במהדורה מוקטנת.
עכשיו ברור כשמש כי אם לא אמשה אותו תוך ארבע שניות, הקפה יהפוך לעכור ומגעיל. מה צריך? כפית. איפה היא? הנחתי בכיור. גררר, מרגיז. ומה חסר במגירת הכפיות? נכון. מרפי אחת, אני אפס.

ב. השכנה עולה אלי עם תיק מחשיד בגודלו על כתף אחת, תינוק מצווח על השניה. היא מבקשת נ-ו-ר-א יפה שאשגיח עליו לחצי שעה, מקסימום שעה. טוב, אולי שעה וחצי. אין לי מושג מה עושים עם תינוק, אז היא מעבירה אותי קורס מזורז באימהות, מה שגורם לי לחשוב כי כל אם יכלה לצלוח קורס טיס עם יד קשורה מאחורי הגב. גולת הכותרת, סימילאק, מין תחליף חלב. מים רתוחים יש בבקבוק, אבקה יש במתקן מיוחד, רק להוסיף ולערבב. חמש דקות אחרי שהיא הולכת התינוקי מתחיל לבכות. מה זה לבכות? צופר של מכבי אש משולב באזעקת אמת. אני מנסה להרגיעו, לשווא. מדקלמת לו פואמות משעשעות (father William) אך הוא לא מתרשם. בודקת את החיתול והוא יבש. זהו זה, רגע האמת. אני שופכת את האבקה לבקבוק, הוא צורח והלחץ עולה. מה נותר? אה, לבחוש. במה בוחשין? זה קל, כפית.
זה הרגע בו מרפי מחכך את כפותיו בהנאה, מגירת הכפיות ריקה. מרפי שתיים, אני אפס.

ג. השכן החתיך מלמטה דופק לי בדלת ועל פניו הבעה נבוכה. בדרך כלל הבית שלי כל כך הפוך, שהייתי קוברת את עצמי מבושה אם הוא היה מגיע. אבל הפעם, תודה על חסדים קטנים, הבית מצוחצח, לפחות בסטנדרטים המקלים שלי. אני מזמינה אותו להכנס אך הוא אומר שהוא ממהר. הוא רק רצה לשאול מתי משאית האשפה מסלקת חפצים גדולים. בכל זאת קפה, אני מציעה, והוא מתרצה. אני מדליקה את המכונה ויודעת כי הוא עתיד לצנוח. אין כמו הקפה שלי. מכינה את הספלים, טוחנת את הקפה, מביאה סוכר, מקציפה חלב ו... מגלה כי אין לי כפיות. זה בכלל לא סקסי לעמוד מול הכיור המלא ולחפש בו כפיות. לא היתה לי ברירה, השתמשתי בסכין על תקן כפית. הוא הסתכל עלי במבט מוזר, על העוקם. זהו, אבוד לי, הוא גילה שאני לא בלבוסטע. אצטרך לחפש חתן אחר. מרפי שלוש, אני אפס.

עכשיו תורכם. אל תספרו לי על מרפי, זה נדוש. ספרו לי סיפורי כפיות. או, גוד, לא לזה התכוונתי. כפיות ממתכת, לא התנוחה. רק את זה יש לכם בראש?