אוהבת שירה.

יש לי שכנה, נראית נחמדה. אני חושבת שהיא גרה בניין אחד לידי, אך אני לא בטוחה.
אני רואה אותה הרבה עם עגלת התינוק שלה, הולכת ברחוב שלנו ומדברת אליו.
פספוסון קטן, ילד יפה מאד, בן חמישה חודשים.
אתמול אני פוגשת אותה בחנות, הפעם בלי הילד.
זו מין חנות שלא החליטה אם היא מכולת גדולה או סופרמרקט קטן.
מה שכן, הכל מבולגן וקשה למצא מה שצריך, אך המחירים הזולים מחפים על כך.
היא שמחה לראות אותי, בירכה אותי לשלום ושאלה אם אני קונה בחנות לעיתים קרובות.
אמרתי שככה-ככה.
ואז... היא מסתכלת עלי ושואלת אם אני יכולה לעזור לה למצא את הפטמות!
בהיתי בה בתדהמה: היא נראתה כל כך סטרייטית.
אבל אוזניי לא היטעוני, היא באמת ביקשה את עזרתי בחיפוש אחר פטמות.
מלמלתי משהו לא ברור, ורק אז היא הוסיפה:
חיפשתי ליד מזון התינוקות אבל לא מצאתי, בטח נגמרו להם הפטמות של Doctor Brown.

איזה מזל, עוד רגע הייתי נוגעת בקידמת חולצתה ויוצרת תקרית מביכה.
פשששש, אמהות. לכו תבינו.