אוהבת שירה.

חזרתי מיום של סידורים והתרוצצויות,שבסופו העברתי הדרכה. עייפה, עייפה יותר מכפי שאני אוהבת להיות, ועדיין מודעת לכך שלא הצלחתי לסדר את כל מה שרציתי. המשרד הזה סגור, האיש ההוא יחזור מחופשה רק עוד כמה ימים, לשם עניין זה וזה יש לצרף את הטפסים מהסוג שאין לי, ועוד מיני סחבת.
בנוסף הייתי רעבה וחשתי זקוקה לקפה.דווקא את זה ידעתי היכן למצא. יש לי מכונת קפה נהדרת, ובקופסה מעוטרת שקיבלתי התחבאו בשקט כמה עוגיות מופלאות, פאר המטבח האיטלקי. מישהו הביא לי מתנה, פרי מטבחה של אימו, תברך אותה המדונה.
נכנסתי הביתה והקפדתי לנעול את הדלת מאחוריי. נשענתי עליה בגבי למשך כמה שניות, נשמתי עמוק ופניתי להכין קפה. ראשית חוכמה פתחתי את קופסת העוגיות וטרפתי אחת, כדי שהעוגיות לא עלבו ויחשבו שהן סתם כינור שני של הקפה. אחר כך הדלקתי את המכונה והרהרתי לרגע אם אני רוצה חלב מוקצף. ביום רגיל התשובה היא לא, באותו יום החלטתי שכן, כדי לנחם את הגוף והנשמה. הוצאתי חלב מהמקרר, מזגתי מעט לאירוצ'ינו, ופתחתי את קופסת הסוכר, כדי להמתיק מעט את הקפה. השלב הבא היה לפתוח את מגירת הסכו"ם כדי להוציא כפית (מפלסטיק, תוצרת איקאה, עבור ילדים. אפשר לצחוק עלי, אבל כך פנים הטפלון של האירוצ'ינו אינו נשרט). אז פתחתי את המגירה הרחבה בתנועה שגורה היטב, וכעבור שניה קפאתי. בין מזלגות, סכינים וכפות שכבה מרית! כן, מרית שבה מנגבים קערת קרם או קצפת.
עבור רובכם מראה של מרית לא היה מחיש כלל את פעימות הלב. אביזר ביתי רגיל וראוי. אך עבורי הדבר היווה צפירת אזעקה: אני לא מחזיקה דברים כאלה בבית, משמע מישהו חדר לדירתי. המנגנון הותיק שלי נכנס מיד לפעולה. רגל שמאל נעה ימינה וחלפה על פני רגל ימין מלפניה. מרפק ימין הורם בתנועה קשתית – גבוה והחוצה – תוך שאני מסתובבת עם כוון השעון. המטרה היתה לחמוק מהאדם שאולי נמצא מאחוריי, ולהטיח את המרפק במקום המשוער של פניו. מאחר ויש חשש שתנועת הזרוע הימנית תתקל במעצור, ידיו של המתנקש, למשל, השלמתי את התנועה באגרוף שמאלי נמוך, אל הסרעפת המשוערת.

כבר כשהתחלתי את התנועה, וכבר הייתי עמוק בתוך הספייס הלחימתי, חשבתי כך: רק שני אנשים בעולם יכולים להניח מרית במגירת הכלים שלי. האחת היא אחותי האהובה. היא בשלנית מעולה וחובבת אפיה. היא לעולם לא תגיע אלי ללא כמה מאפים וללא ציוד אפיה בסיסי, מרית למשל. כל כך מתאים לה. אבל, האמת היכתה בי, אם זו אחותי כדאי מאד שהמרפק לא יפגע בפניה. אך כנראה שזו לא היא, היא לא היתה נכנסת לדירתי ללא הודעה ופרט לכך היא אינה יודעת לפרוץ דלתות. המממ... זה משאיר את הפתרון האחר, האיש השני. נומי.
נומי, או סיפו, או הבוס, יהא השם שאצמיד לו אשר יהא, נומי הוא האיש הנוסף שמתאים לו להסתובב עם ציוד בישול. לעולם אין לדעת מה הוא נושא באמתחתו, ושווים הסיכויים שיהיה זה תרווד מעץ אלון, ספר של ניטשה, נונצ'קו או זיג-זאואר. הכל אפשרי. בפרט, נומי אינו מתייחס למנעולים, הוא רואה בהם אתגר. כשרונו בפריצת מנעולים הפך לאגדה בחוגים מסויימים. אז זה הוא. אבל, המממ, אם זה הוא, הסיבוב והמרפק לא יעזרו לי בכלל. אני לעולם לא אצליח לפגוע בו.

הסיבוב הסתיים, המרפק חתך את האוויר והאגרוף ננעץ בסרעפת דמיונית שלא היתה שם. כלום, ריק. כל הסיבוב ארך פחות ממחצית השניה, ובתוכו חשבתי על כל כך הרבה. תמצית הדברים היא, אני מתגעגעת לאחותי ורוצה לראותה ולחבקה. אני מתגעגעת לנומי, ורוצה לרצוח אותו. עדיין הייתי במתיחות שיא, והגנבתי מבט זריז אל המגירה הפתוחה. אכן, לא דמיינתי, המרית הכתומה שכבה שם, לא מודעת לבהלה שהיא חוללה. אך הבית היה שקט, נפש לא נעה בו. רק אז מבטי נפל על השטיח שבחדר המגורים וקלטתי שקודם החמצתי את מה שאי אפשר להחמיץ. את צ'ואי!

צ'ואי הוא אחד מהתיקים האהובים של נומי. מדובר על מפלצת-צ'ימידן בגודל של 220 ליטרים (כן, זה ענק) ששכבה אצלי באמצע הבית ואני בעייפותי התעלמתי ממנה. צ'ואי, הו, יהההה. שתי הרצועות העוטפות את התיק הבלתי אפשרי הזה מצטיינות בחוזק קריעה של למעלה מאלף קילוגרם. כשהוא מלא לא ניתן להרימו מפאת כובדו, ובמבחינה זו צ'ואי הוא המקבילה המודרנית לקשתו של אודיסיאוס. כשם שרק בעליה החוקיים של הקשת הצליח למתחה כדי לכונן בה מיתר, רק נומי מסוגל להרים את התיק הנורא הזה. בתוך צ'ואי ניתן להחביא גופה, על כך אני יכולה להעיד מכלי ראשון. בעבר הרחוק, עת הייתי מלאה קצת יותר, נומי הורה לי להכנס לצ'ואי, דחס לתוכו עוד שני בקבוקי מים ואוכל לפיקניק, הכתיף אותו על שמאלו ויצא לטיול מחוף גורדון בתל-אביב עד יפו. לא הייתי חוזרת על החוייה בעד שום הון...

והנה, צ'ואי אצלי. בשקט חלצתי את נעליי ונותרתי בגרביים. הצצתי לחדר השינה ואכן, על מיטתי ובין שמיכותיי שכב לו האיש. מוזר כי המחשבה הראשונה היתה תנכית: לך אראך את האיש שאתה מחפש, או משהו כזה שיעל אמרה לברק. המחשבה השניה היתה לקפוץ למיטה, להעיר אותו ולהזדיין עד כלות הכוחות. השלישית היתה להרביץ לו. נומי הוא האחראי על הצבתי במקום בו אני נמצאת כרגע ואני כועסת עליו מאד. מובן שלא באמת התכוונתי להתנפל עליו בשנתו ולהכותו באגרופיי. לא עושים דבר כל כך חסר אחריות, וזה ממש מסוכן. נומי הוא חיית מלחמה מהסוג שלא ניתן להפתיע, והוא נוהג להתעורר תוך שליחת אגרוף (אני רצינית). אז החלטתי להסתפק במשהו צנוע יותר וגם לשמור על מרחק יותר גדול, ליתר בטחון. יצאתי מהחדר, נטלתי מטאטא וחשבתי לחבוט בו תוך ניצול מרחק הבטחון שהמטאטא נותן. חזרתי בשקט לחדר השינה, והתקרבתי. קולו עצר אותי, דיבורו איטי כתמיד: עוד צעד אחד והמטאטא הזה יכנס לך לתחת. המממפפפ, אז ויתרתי.

אז מה יש לי עכשיו? צ'ואי תופס לי חצי בית, נומי תופס את החצי השני, המטבח מלא בריחות בישול, קופסת העוגיות התרוקנה (עוד לפני שהגעתי הביתה המניאק חיסל כמעט את הכל), ואני נמצאת בהתרגשות. משעמם זה לא יהיה, אולי נעים ואולי לא, אולי ראוי ואולי מגונה, אך משעמם? אין סיכוי.