הגבר הזר עמד נטוע במקום, ממגנט את כל המבטים אליו. אלוהים יודע שאני התקשיתי להמיש ממנו את עיניי. עמידתו היתה בוטה ומתגרה, כל אורחו ומנהגו אומרים בוז אל המקום ואל באיו. כולם, אבל כולם, הביטו בו בתערובת של פחד, שינאה וקינאה. כולם רצו שהוא יפול, אבל ייחלו שהוא דווקא יצליח, כדי שתהיה להם אגדה שהתממשה מול עיניהם. פאוול הסתכל בזר במבטים מזרי אימה, וראיתי את שרירי הטרפז שלו מתכווצים ומתרפים חליפות. היה לו יתרון על הזר. הוא ידע שהזר לוחם מעולה, אך הזר לא הכיר את רמת הלחימה של פאוול. ואולי לא היה זה יתרון, מאחר והפחד הוא אחד מהמכשולים הגדולים הניצבים בפני לוחם.
הזר חיכה לשניה שקטה, ובשפת גוף מוחצנת הצביע במבטו לעברי ואז פנה לפאוול: "אז אין כאן אפילו גבר אחד? אין פה אף אחד שיודע להרביץ? אגיד לך מה, missy, עכשיו אלחם בך. אם אנצח, אני לוקח את הבלונדה אלי ומזיין אותה". הבעת פניו אמרה בוז תהומי, התנהגותו מחפירה.
לפני שפאוול יספיק לענות אמרתי בקול רם ואמיץ ככל שהצלחתי לאזור:"תצטרך לנצח לא רק אותו, תצטרך לגבור גם עלי". הוא חייך: "זה יהיה לי לעונג".
זה היה הרגע למשפט מהוקצע: " אם תנצח, תוכל לזיין אותי. אבל אם תפסיד, תעשה לי ספונג'ה בכל הבית, עם החולצה המגעילה שלך בתור סחבה". הוא רק הנהן.
פאוול התערב ואמר: "קודם כל תצטרך לעבור אותי".
במכון בו התחלתי לעבוד לאחרונה יש מנהג שחביב עלי. קרבות זירה נושאי-ניקוד הפתוחים בפני הקהל הרחב. הכללים פשוטים ואנסה להעבירם בתמצות. כל אחד, יכול לבקש להלחם במישהו מהמדריכים.
סיבוב אחד או שניים או שלושה. לצורך זה הבן אדם משלם 20 יורו לסיבוב (אלא אם כן הוא מנוי במכון), מצרף הצהרת בריאות חתומה, חותם על ויתור תביעות, עולה על בגדי אימון ויאללה, לזירה. ניתן גם לרכוש כרטיסיה של עשרה קרבות במחיר מוזל. הקרבות מתבצעים עם קסדות מרופדות חצי-פתוחות, מגיני שיניים, וכפפות קרב (כפפות שמותירות את האצבעות חצי בחוץ, אך מרככות את המכות). הזירה מרופדת במזרן דק, מגודרת בחבלים, והאקשן מטורף. בעלי המכון, ופאוול בתוכם, קוצרים על כך קופון מטורף. המוני אנשים מגיעים בנסיון לפרוק אגרסיות או להתנסות בקרב ממשי, ומשלמים על כך היטב. בזירה נמצא שופט מהצוות, ושני סדרנים משגיחים שהקרבות ישארו בגבולות הספורט ולא יגלשו למחוזות פסולים. באנגלית קוראים לסדרן כזה באונסר, בגרמנית . ראוס-שמייסר, זורק החוצה.
כל נצחון, בנקודות או בנוק אאוט, מזכה את המנצח בניקוד יומי. הניקוד עבור קרב תלוי בדרגתו של האדם עימו מתמודדים (אם הוא בעל חגורה) ובמדד רעננות המוצמד לכל אחד. הפרטים קצת מורכבים, אך יוצרים תחרות מבורכת. הניקוד אינו נצבר מיום למשנהו. ככלל, הספקתי לעבוד כמה ימים בהם צברתי ניקוד מרשים. יצא לי להפסיד קרב בנקודות (כלומר לספוג יותר מאשר להכניס), אך טרם הופלתי בנוק-אאוט. בימים הראשונים שלי כאן היו חבר'ה שראו זאת "מתחת לכבודם" להלחם באישה, אך כרגע המצב הפוך. הרבה מאד, גם מהקבועים וגם מהמזדמנים, מעוניינים להלחם מולי, כך שיש לי הזדמנות לצבור ניקוד גבוה.
חלק מהקרבות נערך בין המדריכים לבין עצמם. אני גאה לאמר כי הניקוד שלי נמצא גבוה בטבלה. היחיד שעולה עלי בהרבה זה פאוול. הוא אחד הבעלים של המכון, והיחיד מביניהם שהוא איש מקצוע (האחרים הם אנשי עסקים בלי נגיעה לאומנויות לחימה). נלחמתי כבר מול כמה מהמנהלים, חלקם מוצלחים, אך הוא נמצא בליגה אחרת. הניקוד של פאוול גבוה באופן שערורייתי, הרבה מעל שלי. לא פעם הציעו לו להילחם בי, אך הוא תמיד סירב. לדבריו אין זה הולם בגלל שאני עובדת שלו (זה לא הפריע לו להילחם במדריכים אחרים, אבל ניחא). הסגנון שלו יעיל, ממוקד וחזק. הוא אינו מתעייף וראיתי אותו אחרי שמונה קרבות רצופים, חמישה עשר סיבובים במצטבר, והוא היה רענן כמו בתחילת הסיבוב הראשון. הוא זכה באליפות הארץ הזו בקרבות חופשיים לפני כמה שנים, ולא נראה כי הוא מאט את הקצב. איש מרשים ללא ספק.
מעבר ליכולות הלחימה שלו, פאוול הוא איש עסקים מחודד. הוא משלם לי היטב על ההדרכות שאני מעבירה, וגם על הקרבות בהם אני משתתפת, אך הוא מרוויח הרבה יותר. פרט לרווח הרשמי של המכון, מתנהלת במקום פעילות הימורים ענפה על קרבות רבים, בעיקר על המעניינים שבהם. אחוז מסוים מההימורים הולך לכיסו של פאוול, ולהערכתי מדובר על סכומים גבוהים. קרבות מעניינים אמרתי? כן, קרב של בלונדינית יפה מול נהג משאית וולגרי נחשב למעניין, אותה בלונדינית בקרב מול סבל מגודל מושך הימורים רבים, וכשהיא, כלומר אני, עולה לזירה במכנסונים ובבגד גוף מלייקרה, הטסטוסטרון גואה וגועש. זה בסדר לי, הם נהנים, אני מרויחה. סמביוזה. קיראו לזה פמיניזם, אני גם מחנכת אותם לא לבוז ליכולת הלחימה הנשית. שילמדו, השוביניסטים האלה.
כשהזר נכנס אלינו למכון הוא ביקש להילחם נגד המיטב שלנו. הרבה מבקשים זאת ומתגלים במלוא קלונם. יש כאלה שמראים יכולת של ממש, אך לאחר המתמודד השלישי שלהם הם נופלים מהרגליים מרוב עייפות. הוא התגלה כשונה. את הראשון הוא קצץ, את השני קיפל, השלישי נשכב עם קשיי נשימה. הזר שאג שהוא רוצה להילחם בגברים אמיתיים, לא רק בהומואים. התבוננתי בו כלא מאמינה. הגבר הזה, אותו אני מכירה כרך-דיבור ושקט, עדין ומתחשב, מתבטא כבהמה של ממש. דיבורו הרגיל הוא על סף הלחישה, והנה הוא צועק בלוא קולו. נומי, לעולם אין איתו רגע משעמם!
הרביעי זכה לרגע של חסד כשנומי השאיר אותו על הרגליים בסיבוב הראשון אך שילם ביוקר בסיבוב השני. החמישי צנח ברגע. נומי לעג לנוכחים וכינה אותם "גבירותי", הבהיר לכולם שסבתו בת המאתיים ושמונה יכולה לנצח אותם עם יד קשורה מאחורי הגב, והמאיס את עצמו על כולם. הוא הביט בטבלת השיאים וראה את הניקוד של פאוול וביקש להילחם בו. נאמר לו כי פאוול עסוק וכי הוא מתבקש לעזוב בשל התנהגות בוטה. הוא אמר כי הוא יעזוב רק כשפאוול יסלק אותו משם, את המשפט הוא ליוה בתנועה גסה להחריד.
מאי שם צץ פאוול, וסימן לסדרנים להוציא את הזר הבעייתי. הם הגיעו מאחוריו, אחד מהם אחז בידו והשני הניח יד על כתפו. הם היו בידיים חשופות, נומי עם כפפות, אך הדבר לא עזר להם ולו בקצת. הוא התפתל כנחש, תקע את מרפקו בפניו של אחד ועיקם את פרק כף היד של השני. עבודה של שתי שניות והם היו על הריצפה. ראיתי שפאוול מתלבט אם להזעיק משטרה ולצאת חכם, או להענות לאתגר ולהפוך עצמו לאגדה בקרב המתאמנים. הוא אמד את מימדיו של הזר ועשה את ההחלטה שלו. "התכונן" הוא אמר לנומי, "אני הולך להוריד אותך".
פאוול גבוה יותר בלמעלה מעשרה סנטימטרים, ורחב לא פחות מנומי. שניהם לוחמים מעולים, אך פאוול היה רענן, נומי כבר אחרי כמה קרבות. בנוסף, הגיל משחק לטובתו של פאוול מאחר והוא נמצא בשיאו. נומי מבוגר ממנו בעשור, וזה אינו יתרון.
תהיתי מי הוא הפייבוריט שלי לנצחון. מצד אחד אני רוצה לרצוח את נומי ובהחלט מגיע לו לספוג מכות. מצד שני, אם פאוול ינצח, הדבר יפגע בהערכה של כולם כלפיי. אני אהיה הבחורה שהיה צורך להצילה מבחור זר, כמה מביך. טוב, עדיף שנומי ינצח.
חשבתי על המוטיבציה של שני הלוחמים. מבחינת פאוול זה עניין של יוקרה. הוא יאבד המון בעיני המתאמנים והחניכים אם יפסיד. הוא חייב לנצח והוא יעשה הכל בשביל להשיג זאת. מבחינת נומי מדובר על שלמותו הפיזית. הוא עיצבן כל כך הרבה אנשים במקום, שאם יצנח ארצה הוא יעבור לינץ' במגרש החניה שמאחורי המכון. מצב מעניין.
הקרב התחיל ופאוול נתן את כל כולו. התקפותיו מהירות ומלאות עוצמה, סגנונו מהוקצע ונראה כלקוח מסרט הדרכה. הוא הפעיל לחץ עצום על נומי ואילץ אותו להתגונן. נומי עצמו כמעט ולא ניסה לתקוף אלא התמקד בנסיון להגן על עצמו. כעבור נצח של שתי דקות התחלתי לחשוב שפאוול יגבור עליו. הסיבוב הראשון נגמר, ומבחינת ניקוד פאוול צבר הרבה יותר. הסיבוב השני היה דומה לראשון, למעט כמה חסימות שהותירו את פאוול מעט פגוע. למרות זאת, המאזן היה לטובתו באופן ברור. בהפסקת הדקה שבין הסיבובים רבים עודדו את פאוול ואמרו לו כי נראה שהיריב השחצן מותש.
בסיבוב השלישי פאוול בעט בעיטה צידית יפה ומושלמת, כמו כל הבעיטות שקדמו לה. לא אוכל לאמר כי היא היתה איטית יותר או חסרת עוצמה. למרות זאת, נומי לא היה שם כשהיא הגיעה למקום בו עמד חלקיק שניה לפני כן, ואגרופו פגע בצידה הפנימי של ברכו של פאוול. הצליעה החלה באופן מיידי. חצי דקה מאוחר יותר נומי עצר בעיטה נוספת, הפעם בטכניקה פשוטה של שוק-ניצבת-לשוק, ובאגרסיביות נהדרת. פאוול הבליע העוויית כאב אך המשיך עד הרגע שנומי הצליח ללכוד אותו, שניהם הסתחררו לרצף מהלומות מהיר מטווח קצר, ולבסוף פאוול קרס מאגרוף שקדמה לו הטעיה אלגנטית. נוק-אאוט שהושג בלא מעט עמל, דם, יזע ודמעות.
בעת שפאוול פונה מהזירה ואני התארגנתי לקרב, חשבתי על טכניקה בה אוכל להתגונן כראוי. בהכירי היטב את נומי וסגנונו היה לי הרבה על מה לחשוב. עליתי לזירה באיטיות והרגשתי כי את המתח ניתן לחתוך בסכין, האוויר היה מחושמל. נעצתי מבט ביריבי והוא מחה זיעה מפניו בעזרת ידו. הבטתי כלא מאמינה: הוא החזיק את האצבעות כך שהזרת חיפתה על הקמיצה. תנועה מהירה, אגבית, שאף אחד אחר לא היה יכול לראות, אך אני מכירה היטב. משמעותה היא: קחי פיקוד, ההצגה שלך. קמצתי את שפתיי בתנועה שנראתה בנשיפה ארוכה, אך אותתה שהבנתי.
הקרב החל. נומי תקף במהירות ובאופן די דומה לסגנון בו פאוול תקף אותו כמה דקות קודם לכן. אך בבעיטותיו לא היה כוח, ואגרופיו היו חסרי דיוק. אחרי דקה או שתיים הוא התחיל להקרין פחד. התקפותיו הפכו לנואשות, ארוכות מדי ובעלות שני שלבים בלבד. הוא התנשף בכבדות. הגיע תורי לפעול. השילוב היה קלאסי: קדמית, צידית נמוכה להטעיה, צידית גבוהה עדינה. הוא חטף אותה בפנים ונראה המום. המשכתי עם שני אגרופים למפתח הלב ומכה שטוחה לצוואר. נומי התקפל, נראה גמור לחלוטין, ואז השתעל וירק דם. רגע אחרי כן הוא קרס.
שילבתי את זרועי בזרועו כך שמרפקו נלחץ בנעילת בריח ואמרתי בקול רם, שכולם ישמעו: "טוב, זבל, עכשיו אתה בא אלי לרחוץ לי את הבית. אם אראה אותך פעם נוספת, אקרע לך את הצורה".
יצאתי מהמכון, כשנומי נשרך לצידי, ומפלס הרספקט במקום מעפיל לתיקרה ואף מעליה.
רק כשהתרחקנו מאד מהמקום הוא אמר: "זאת הפעם האחרונה שאני מכניס לפה דמי-דם. יש לו טעם זוועתי. את נהדרת, אבל יש גבול".
אז מה היה לנו? הרבה בלגן, רספקט אינסופי שאני מקבלת במכון, ונומי אחד שאוהב בלגנים. בשבוע וקצת בו הוא היה אצלי עשינו עוד הרבה דברים, אך עליהם אספר בפעם אחרת.
לפני 14 שנים. 1 ביוני 2010 בשעה 19:47
