אוהבת שירה.

כשצמד החמד נומי וצ'ואי התנחלו אצלי בדירה ניסיתי להרים את צ'ואי. גיליתי שהדבר נבצר ממני. הצלחתי לגרור אותו על הריצפה, אך לא מעבר לכך. נומי שראה את המבט המסוקרן שלי הזהיר אותי שלא אציץ בתוכנו של צ'ואי. אכן, ידע צדיק נפש בהמתו. הוא אמר שיש לו כמה הפתעות עבורי, ואם אציץ בתיק ההפתעה תיהרס. נו, טוב, אני דווקא חשבתי שיהיה נחמד לקבל מידע מוקדם על תוכניותיו, אך התאפקתי. ילדה טובה, אין מה להגיד.
באחד הימים בהם הצמד שהה אצלי, התעוררתי ומצאתי את נומי עומד במטבח ומכין כריכים. הוא ביקש כי אלבש "בגדי עבודה מגעילים", אקח בגדי החלפה ואתארגן ליציאה. בגדי עבודה מגעילים – משמע אנחנו הולכים להתלכלך. לבשתי מכנסי דגמח שראו ימים יפים יותר, נעלתי נעלי ספורט שכבר גמרו את הסוס, שתי חולצות טריקו (רק ככה עובדים) ובלי שום תכשיט. נומי ביקש שאאסוף שיער בקוקו נמוך (בדרך כלל אני מעדיפה קוקו גבוה), ויצאנו לדרך. נסענו במכונית שלי לשכונה שלא הכרתי ועצרנו ליד בית פרטי ישן. הוא היה ריק מאדם וניכר כי מזה זמן רב הוא אינו משמש למגורים. נומי הוציא את צ'ואי מהאוטו, נכנס לחצר הבית והחל לשלות מתוכו כל טוב. צידנית גדולה (המממ, זה נשמע טוב), ג'ריקן 20 ליטר (מה לעזאזל הוא מתכנן?), מחצלת סינטטית שאותה פרש על הקרקע (זה מה שאני חושבת?), שתי קסדות פלסטיק (מה???), זוג מגבות, תיק עזרה ראשונה (OMG), שני חבלי-סנפלינג גלולים היטב (זה מתחיל לקבל כוון בדסמי), ג'ק של אוטו (הצילו) וזוג מגיני כתפיים מרופדים. אתעכב מעט על הפריט האחרון. מדובר על פריט לבוש הזוי דמוי חולצה נטולת שרוולים המגיעה עד המותן, שכתפיה מרופדות באופן אבסורדי, כמו הכלאה בין הזמרת גרייס ג'ונס ושחקן פוטבול.
לבשנו את מגיני הכתפיים, חבשנו קסדות ונכנסנו לבית. נומי וידא ניתוק של מים וחשמל. אגב, המושג "נכנסנו" לא נעשה בעזרת מפתח. בעיטה בדלת עשתה את העבודה.
רק בתוך הבית נומי סיפר לי מה הולך לקרות. אנחנו הולכים להוריד את הבית, אך בלי כלי הריסה! אגרופים ובעיטות בלבד. לפני שנים הוא סיפר לי על אירוע המוני המתרחש אחת לשנה ביפן, ובו מאות קראטיסטים מורידים בית. כבר אז הבעתי את רצוני להשתתף יום אחד וכנראה שנומי זכר זאת. למרות זאת, פקפקתי ביכולתנו. אנחנו רק שניים!
בהכירי את נומי ואת הבוז שלו למוסכמות שאלתי אותו אם בעליו החוקיים של הבית מיודע על כוונתו, אך נומי אמר כי הוא תיאם את הדבר עם הקבלן שאמור להרוס את הבית ולבנות במקומו בניין. בכל מקרה, השאלה היתה במקום. ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו...
התחלנו. קירות מבנה מתחלקים לשלוש: קירות דקים שאינם נושאים משקל, קירות עבים, בדרך כלל חיצוניים, שבנויים מבלוקים עבים, וחלקים יצוקי בטון כגון עמודים או קורות נושאות. הקירות הדקים הם משחק ילדים. בעיטות ספורות ומופיע בהם שבר, הטיח נופל ברגע, עוד קצת שכנוע ובלוק ראשון קורס. הרבה בלגן מול העיניים ומעט מאמץ. קירות חיצוניים הם כבר אופרה אחרת. בנויים מבלוקים בעובי 20 סנטימטר ומחופים מכל צד בטיח של 2 עד שלושה סנטימטרים נוספים, הקירות העבים אינם רוצים לקרוס מאליהם. היה צריך הרבה מאמץ בכדי לראות תזוזה. בהתחלה, רק הטיח נופל בהמולה רבה, מותיר ענני אבק מטורפים. אחריו הבלוק עומד איתן ומסרב להשבר. בועטים בו, מאגרפים אותו, מקללים את אביו מולידו, והבלוק נשאר איתן. רק לאחר מאמצים רבים הוא החל לזוז אחורה, לשקוע פנימה, ובסוף הוא נפל. חבריו לקיר שיתפו פעולה מהר יותר, ומשו ממקומם בלי לגלות התנגדות כה עזה. נומי טען שהם נשברו פסיכולוגית...
פערנו בקיר החיצוני פתח בגודל של פסנתר כנף, כזה שהתחיל ממרכז הקיר ונמשך עד עמוד נושא. עברנו לקיר הניצב, וחזרנו על אותה סצינה. הפעם התחלנו מבלוק ששיתף פעולה בקלות יחסית, וההרס התקדם מהר.
כמה פעמים עשינו הפסקות שתיה וחבישה פלוס חיטוי. אי אפשר להרביץ לקיר כל כך הרבה פעמים בלי להפצע. אז העור בידיים נקרע, ודיממנו כמו חזירים טבוחים, אבל ההתקדמות שיכרה אותנו ולא נתנה לכאב להשפיע. כשהבטתי בשעון ראיתי כי חלפו שלוש שעות. עצרנו לארוחת בוקר. בהזדמנות אחרת אכתוב על הכריכים הנפלאים הללו, אךכעת אסתפק בהצהרה כי הם הדבר המופלא ביותר בעולם, לפחות למי ששובר קירות. בזמן האוכל (ישבנו מתחת לעץ אגוז בחצר) הסתכלתי בעמוד הבטון שהקירות משני צדדיו נעלמו עד לגובה של שני מטרים וניסיתי להעריך את קושיו. נעצתי בו מבטים מזרי אימה כדי שירגיש אימה בלב הבטון שלו. נשמתי את נשימת הטרום-קרב, החלטתי כי הוא עתיד לקרוס.
ניגשנו לעמוד. נומי החליט כי די יהיה ב-512 מהלומות כדי להוריד אותו. הוא לא בנאי, פשוט יש לו קראש מטורף על חזקות של שתיים. התחלנו. בעיטה אני, בעיטה הוא, מדי פעם אגרוף. עד ספירת 280 העמוד התעלם. גאה וקשוח הוא נשאר באפרוריותו הצוננת, והניח לנו לנמר את דפנותיו בדמנו. הדיו נשמעו עמומים בעוד שגניחותינו צלולות, הוא רועם כתוף ואנו מתנשפים כאילה נמלטת. בשלב כלשהו הופיע הסדק הראשון. למרבה ההפתעה היה זה במקום גבוה יחסית מרוב הפגיעות. משם הוא התרחב וגדל, ובסביבות המהלומה ה-400 נפל מתוכו גוש בטון גדול. באיזור שנחשף ראינו שלושה מוטות ברזל שעברו לכל אורכו. אייזן-בטון, בטון מזויין. המשכנו ובעטנו, ולאחר הבעיטה ה- 471 (שאותה אני ביצעתי), העמוד נבצע. הוא התקיים במלואו עד לגובה של 80 סנטימטרים, משם המשיך נטול-בטון, רק ברזלים, עד לגובה של מטר ושמונים, ומשם המשיך בשלמותו נטולת הפגע והתחבר עם התקרה.
נומי עצר, ואמר כי די לנו.
יצאנו לחצר והוא הורה לי להתפשט. הייתי עייפה מכדי להתווכח, תשושה מכדי לדאוג ממבטים של עוברי אורח. התפשטתי והוא שטף אותי בקילוח מים מן הג'ריקן. לאחר התחלפנו.
למחרת עברנו במקום בנסיעה. קיוויתי לראות כי כוח המשיכה עשה את שלו והפיל את הקורות התומכות בגובה התקרה, אך לא. חלק מהתקרה התפורר, אך היה זה רק טיח. יתרתה תלתה איתנה, כמו לא מודעת לחוסר היציבות שבמצבה.
אמרתי לנומי כי זה מזכיר לי את הקויוטי, בסידרה המצויירת של הרוד-ראנר. הרוד-ראנר הוא ציפור שנתונה תמיד למתקפות מרושעות מצד הקויוטי. לעיתים קרובות הקויוטי הרודף מתעלם מתהום הפרושה לרגליו, ממשיך בריצה ואז קופא באויר. רק כשהוא מביט למטה ורואה שאין אדמה לרגליו, הוא מתחיל לצנוח מטה בזעקה. נדמה היה לי כי התקרה התלויה על בלימה היא סוג של קויוטי מצוייר שכזה. אמרתי זאת לנומי והוא אמר: "את מבינה למה אני כל כך אוהב להיות לידך? זה לא בגלל התחת היפה שלך, זה בגלל הראש המשוגע". זהו, אני לא צריכה יותר. מחמאה אחת שכזו וליבי נמס. תנו לי לשבור בית, לצלוח אוקינוס או ללכת בגיא צלמוות, אחת היא לי. כל עוד מילתו הטובה תחכה לי בסופו של היום.

נ.ב.
לא היה צורך בחבלים ובג'ק. אמצעי בטיחות בלבד. ובכל זאת, זה מחמם את הלב לדעת כי בטיחותי חשובה לו.

נ.ב. 2
פרוסות גדולות של לחם שיפון, מרוחות חמאה. בפנים פרוסות של שינקן מבושל, כתף בקר מעושנת וגבינת אדם (דומה לטל העמק הישראלית). בנוסף, עלים ירקרקים מפנים חסה. השלמות בהתגלמותה.

נ.ב.3
זה מעייף. אל תנסו את זה בבית.