אוהבת שירה.

נכון, יש לי את הצד החנוני שלי, וניתן לצחוק עליו.
במה זה מתבטא?
בקריאה, ברגשנות, בלימודים לצורך הרחבת אופקים ולא רק לצורך תארים, בכל מיני.
אז יש לי את האנטי-חנוניות, הצד ה"קולי": אופנוע, קיק בוקס,מטווחים, בלונד.

אז מה, זה תיקו?

כנראה שלא. למה לא? כי מצאתי עצמי מתרגשת עד דמעות מזכייתו של פרופ' אילון לינדנשטראוס בפרס פילדס. סוף-סוף, גאווה אמיתית. לא איזה קופץ/חותר/ג'ודוקא שמצליחים לגרד מדליה, אלא אור לגויים של ממש.
אנחנו על המפה, ואנחנו חזקים בה.

כשלמדתי אינפי מתקדם, הסילבוס המומלץ היה סיפרו של אביו של הזוכה.
הוצ' אקדמון, ספר קשה עד דמעות של יורם לינדנשטראוס. אבות אכלו עמבה, ושיני בנים תצהבנה, משהו כזה.

כבוד.
(פ' מחפשת בדירתה המבולגנת את כובעה, כדי שתוכל להסירו)