הכלוב שומם.
מין שממה וירטואלית מעיקה.
מתברר כי גם לסוטים יש משפחות לחלוק עימן את שולחן החג.
יושבים לסעודה, טובלים תפוח בדבש, אוכלים גאגעפילטע פיש (לא התאפקתי),
ומתכננים את השנה הבאה בגישה אופטימית.
אני, מהעבר השני, יושבת ליד מחשבי החביב, עכבר בימיני ומקלות סורימי ממוקמים אסטרטגית ליד שמאלי.
אני בוהה במספר הנכנסים לבלוג שלי היום, ומגלה את המספר העלוב של 137.
זה קבלה בגימטריה.
זו חלק מהבעיה וזהו הסבר חלקי למצב הרוח שלי.
אבל נניח לכך, אני חושבת עליכם בערב החג.
משונה לי.
החגים (כשאני בארץ) הם זמן טוב לריצות ערב. המדרכות פנויות ואף אחד לא עוצר אותי. הם זמן טוב לקרא ספר בלי להיות מופרעת מטלפונים של מכרים.
הם זמן מעולה לכל מיני פעולות שנעשות סולו.
אבל בחו"ל, החגים הם סתם ביאוס גדול.
חוץ מזה: אני מנוזלת. שונאת את זה.
וכדי לסיים במשפט אופטימי,
אומר מה טוב לאכול סורימי.
אתם תאכלו את ראש הדג
אני וסורימי נעביר את החג.
הדיו וירטואלי, וטרם יבש
חושו טיבלו התפוח בדבש.
(פ' חורזת כילדה סתומה בת 8, מקלידה בימין, מכרסמת בשמאל, ומקנחת אף בשרוול)
לפני 14 שנים. 8 בספטמבר 2010 בשעה 20:11
