דמיינו את הקטע הבא:
אתם רצים ריצה ארוכה ומתישה.
שעות רבות לפני כן התחלתם בשחיה של 1,900 מטר, ואז רכבתם על אופניים למרחק של 90 ק"מ.
הגוף עייף וכואב ברמות חדשות.
כעת מתחילה ריצה של 21 קילומטר (פלוס מאה מטרים, אבל מי סופר?)
כל 2.5 ק"מ יש "תחנת תדלוק" בה אפשר לשתות מים או מיץ, לאכול לחם או חטיף אנרגיה, ולבלוע ג'ל אנרגיה.
הרעיון בג'ל נשמע גאוני. זה לא מוצק, אז לא צריך ללעוס ולא נחנקים.
זה לא נוזל, אז אין את המגבלה של תמיסה רוויה כמו בנוזלים.
בנפח קטן יחסית, מתחבא אוצר אנרטי אדיר, נצור במרקם סמיך.
אבל ... למה זה צריך להיות מגעיל כל כך.
חברה שלי יצאה פעם עם בחור חולה סכרת.
היא אמרה לי שזה משפיע (לטובה) על טעם הזירמה.
עם כל קשיי הריצה, לא יכולתי שלא לחשוב כי הג'ל ההיפרטוני הזה הורכב בעזרתם האדיבה של חולי סכרת מיוחמים.
מתוק, כן. טעים, לא. בררררר...
XXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXXX
אחרי התחרות:
שינה, מובן מאליו.
שתיה מרובה, כמובן.
נוגדי דלקת, חובה.
תוספים של אשלגן, נתרן, סידן וכל מיני מינרלים, אין ברירה.
אבל סעיף אחד חסר: מסאז'.
יש מתנדבים?
לפני 13 שנים. 24 בינואר 2011 בשעה 9:49