אוהבת שירה.

אני עדיין לא כאן.
ליבי במזרח וערוותי בסוף מערב.
המממ... טוב, לא יפה להתלכלך על משוררים מתים.
אבל באמת, לא יוצא לי להכנס לכאן לאחרונה.
יוצא-להכנס, איזה תחכום ספרותי, פ', דוסטוייבסקי מוריק מקנאה.
למרות שהדרתי אצבעותיי מכניסה לאתר זה,עדיין אני ממשיכה לגלות הרבה צפיות.
מה קורה, אנשים? לא הפנמתם? ברחתי, הלכתי, אני לא פה.
האורווה פרוצה והסוסה ברחה, נשבר-החבל-ברח-סירה, קומפרנדו?
חודש ולמעלה מכך אני רלוונטית כמו גבינת קוטג' בת חדשיים, ואתם עדיין משחרים לפיתחי. מה יוצא לכם מזה, האל יודע. כנראה שזה קשור ל..... טוב, לא אזכיר סטיות.
זה לא מנומס.

אז מה המצב, מוצ'צ'וס? קה פאסה, אמיגוס?
אצלי החיים נחמדים, ואפילו נחמדים פלוס.
אוהבת, עסוקה, פעלתנית.
קיבלתי קידום בעבודה (שלא רציתי), ביקרתי בכמה מקומות מעניינים,
והצלחתי להושיב את עצמי ברצינות רבה יותר בכדי לכתוב פרוזה.
הולך לא רע, תודה.

ולפעמים, רק לפעמים, יש בי צביטת געגוע קטנה.
קטנטנה.
פיצי-פיצפונת.
אבל לכתוב את זה משמעו התגרות בכמה אנשים טובים שמצפים שאחזור לכאן.
אולי הם מטפחים תקוות שאפילו אכתוב כבימים עברו.
אויה, התקווה היא מידה מגונה מן החטא, כי הראשונה מפריחה את ניצניו של השני.
התקווה גרועה מן החטא בהיותה ממושכת ממנו.
בתקווה כל הגוף עומד דום, ובחטא רק הזין.
(השורות האחרונות אינן מקוריות שלי. מי שיצליח לזהות את הכותב לפי סגנונו, מוזמן לבשר על כך ברבים)

היו שלום, יקיריי
חושבת עליכם, טיפ-טיפה.

פ'