חלפו שבועיים. תמיד אחרי פרידה מגיע קטע מורכב, קטע מסובך ועצוב שבנוי מכמה גורמים:
* יש צורך למלא את החסר, בכל זאת קשר שהיה אינטנסיבי וארוך, תקופה של 3 שנים. מרגישים חוסר , ריקנות, ורוצים למלא את החלל שנפער.
* כמובן , שיש גם את קטע "להראות לו" שמורכב המון מהנטייה (סדיסטית או לא) שלהכאיב. ולהנות מהידיעה שמתפתל וכואב.
* המרכיב השולט הוא התחושות האמוציונאליות של : כעס, עצב, ומהם נובעת למעשה כל העשייה שלאחר מכן.
יש המון מחשבות, תהייה, פקפוק,
בדרך כלל כל ההתלבטות וההלקאה העצמית אורכים כשבועיים.
וכמובן ששבועיים קשים.
את הקטע הזה עברתי כבר , עברתי את השלב של סיגוף, ואולי גם של צער , את כעס על השעות והימים שהקדשתי "כן הקדשתי" בעזרה, ביעוץ, בתמיכה.
הימים הארוכים של תכנון וסיכום ולעשות הכל ובלבד שיהיה לו טוב . זה חלף עבר נגוז ולא היה.
הדבר שעוזר לי יותר מהכל , הוא הקריאה החוזרת ונשנית, במספר שיחות מסינג'ר ששמרתי, ובכמה הודעות ששמרתי משיחות באתר אחר , בכל פעם שמרגישה מעט "טוב לב" או שמץ של רכוכיות , קוראת אותן שוב . נזכרת ומנתחת ש....רבאקקק...הוא הביא זאת על עצמו.
הוא למעשה הרחיק את הדבר הכי טוב שקרה לו , זלזל בתמיכה שקיבל, התגובות הפושרות במקרה הטוב ,ובמקרה הפחות טוב מזלזלות .
אז לסיום, מצטטת את הפתגם הכל כל בנאלי וכל כך מתאים לסיטואציה הנוכחית :
"כל אחד אוכל את מה שבישל"
יום טוב לכולם.
לפני 14 שנים. 2 במרץ 2010 בשעה 7:13
