הבטחות צריך לקיים. הבטחתי שאספר ואמסור עדכון על הזיון המופלא שאליו הלכתי במוצ"ש. אבל הבטחות לחוד וקיום לחוד,
איך, איך אפשר לכתוב, כאשר היד רועדת, כשכל הגוף עדיין מתנועע? כשאי אפשר לשבת עדיין על שום חלק מהגוף.
לא על הישבן. לא על הצד , לא בשכיבה , ואפילו בעמידה עדיין הרטיבות שממשיכה לפכפך מתחת מאיימת להטביע .
איך ....איך....?
אבל זה יגיע , מנסה לסדר קצת את המחשבות בראש, ולראות אם כל האיברים עדיין במקום.
ולמחוק את החיוך מדושן העונג שדבוק לי על הפרצוף ממוצ"ש.
מה שכן, לפני שכותבת אוסיף רק משפט אחד.
הלכתי במטרה לבדוק אם באמת היה כל כך טוב בפעם הקודמת, או שרק החוסר שבו הייתי לפני שהגעתי אליו (שבועיים בלי). נתן לי להרגיש את הריחוף העילאי. ואפילו קיוותי שזה לא ממש כמו שחשבתי. לא בדיוק אוהבת את הטירוף החושים והלהיטות שמרגישה כשהבן זונה. הביבי פייס רק מרים אצבי ואני מתחילה להירטב ולתכנן תוכניות איך לגרום לו להזמין אותי .
אז...
קיויתי...
ובפועל...
התבדיתי ובענק,
הוא אפילו יותר טוב משחשבתי .
אז , זהו .
אכלתי אותה.
בהמשך היום יגיע תיאור מפורט .
לפני 14 שנים. 30 ביוני 2010 בשעה 7:11
