סחלב

כבר המון זמן שזנחתי את הספסל הלבן שלי מול הים.

תקופה ארוכה שלא הבטתי בגלים נעים קדימה ואחורה, כמו נשימה, כמו ריקוד, כמו סקס.

לים יש מחזוריות מפתה, רגועה לכאורה — אבל מתחת לפני השטח, קיימת סערה.

המים שוצפים, מבעבעים, נושאים איתם סודות שאי אפשר לראות מהחוף.

ככה זה גם בנפש.

יש שקט. יש שלווה.

אבל לפעמים דווקא שם, מתחת לשכבה הדקה של הרוגע,

יש סיפור שמתחולל. יש תשוקה, כאב, רצון לפרוץ.

ואני?

אני רק מחפשת מישהו שישב לידי.

בשקט. בדממה.

בלי לרצות ממני כלום. בלי לבקש.

אולי רק יביא לי כוס יין,

וישב.

ויהיה.