סחלב

בפגישתנו הבאה אני זקוקה לך ככה בדיוק:

תהיה שולט, אבל גם נשלט בו זמנית, אני זקוקה לניגודים האלה במיטה.

תקרא את מחשבותיי ותבצע כל מה שכתוב שם, מצד שני: תעשה בדיוק ההיפך.

תהיה רגיש לכל התנגדות קלה שלי, כמו סירוב קל כשאתה דוחף את הראש שלי למטה כדי שאעטוף את הזין שלך בשפתיים שלי, תן לי לבקש את זה, להתחנן לחוש את הפעימות שלו על הלשון שלי, להרטיב אותו ולהכין אותו לפעולה הבאה.

הפטמות הן החלק הכי רגיש בגוף שלי מלבד המוח, שום דבר לא קורה אצלי בגוף בלי התיחסות מאוד רצינית לזוג הכפתורים המעניין האלה, אני כמו אטב, לוחצים למעלה - נפתחת למטה.  

הרטיבות שלי היא מעיין נובע, אבל הוא נובע מהראש, אני צריכה לרצות אותך, חייבת להרגיש את הבהילות הזו והרצון להיכבש על ידיך, אבל ברגע שזה יקרה - אתה חייב לחדור אלי באותה השניה, לא לתת לי לחכות. 

אני האחראית הראשית על האורגזמות שלי, מצד אחד זה מאוד נוח בשבילך, אני זו שאתאמץ כדי להגיע אליהן, מהצד השני? לפעמים תאלץ לשכב על הגב ולתת לי לעשות את העבודה, רק שלא תוכל לנוח בשלב זה כי כבר אמרנו שעליך לטפל בשתי הבליטות הקטנות האלה שיעשו בשבילך את עבודת הרטיבות למטה.

לתשומת לבך: אחרי שאני גומרת, אסור לך להתקרב לפטמות שלי, אפילו לא בצחוק, הרגישות שלהן גוברת עד כדי כאב חד.

אני יודעת שאתה אוהב לדבר, לשאת דברים, לשוחח ולתקשר תוך כדי זיון. פה אין צורך, הגוף שלי יתקשר מספיק עם שלך, אין צורך במילים.

מצידי?

אני אהיה כל מה שיעלה במוחך הקודח.

זה לא מתחיל במגע.

זה מתחיל בהקשבה.

בהאטה.

בנכונות לראות אותה, לפני שנוגעים בה.

הגוף שלה מגיב כשמרגיש ביטחון, כשאין ציפייה, כשיש נוכחות אמיתית.

גבר שרוצה לרדת לעומק של אישה,  לא בגוף, אלא בנשמה - צריך לדעת לקרוא את השפה השקטה שלה:

את הנשימה שמשתנה, את המבט שנפתח, את הרגע שבו היא מפסיקה לשמור על עצמה.

אינטימיות אמיתית נוצרת כששני אנשים מסכימים להיות שם באמת, בלי מסכות.

כשלא נוגעים כדי “לעשות משהו”, אלא כדי להרגיש משהו.

כשלא מנסים לרצות - אלא לגלות.

זו מיניות מודעת.

לא טכניקה, לא פעולה - אלא זרימה, הקשבה, נוכחות.

וזה הרגע שבו היא נפתחת באמת, לא רק מבחוץ – אלא מבפנים

איתנו?

‏אמש נתקלתי בפוסט שקצת טלטל אותי, ואחרי שהיה לי לילה לישון על זה, הדבר הראשון שעשיתי הבוקר היה לקרוא את הבלוג שלהם מההתחלה עד הסוף, כולל כל התגובות. לא ארוך במיוחד ואני קוראת ממש מהר, פוסטים מדהימים, כתובים בחושניות, בחלק מהם עצרתי את עצמי, מלשלוח יד ולהוציא את הויברטור הורוד והחמוד שלי מהמגירה, רק מתוך כבוד למישהי שכבר לא איתנו.

‏מי שמכיר אותי יודע שאני מתעבת נוסטלגיה, ‏הרגש הזה שמשתלט כשנזכרים בדברים שקרו, ‏שכבר אין לנו שליטה עליהם ושלא יחזרו לעולם, לא יקבל מקום מכובד בתודעה שלי.

‏מצאתי את עצמי מדי פעם, משולבת בבלוג הזה, נזכרת במפגשים בבתי קפה ובמסיבות, זוכרת את החיוך המתוק שלה ‏ומצטערת בשבילו.

 ‏השעה קצת מוקדמת, אבל אני בטוחה שאמצא את הזמן היום להרים כוס לחייה, ‏ושוב כמו הרבה פעמים בזמן האחרון, להחליט שהחיים קצרים, לעיתים גם אכזריים, ובהחלט יכולים להפתיע, ‏אז בואו נפתיע אותם קודם.

כבר המון זמן שזנחתי את הספסל הלבן שלי מול הים.

תקופה ארוכה שלא הבטתי בגלים נעים קדימה ואחורה, כמו נשימה, כמו ריקוד, כמו סקס.

לים יש מחזוריות מפתה, רגועה לכאורה — אבל מתחת לפני השטח, קיימת סערה.

המים שוצפים, מבעבעים, נושאים איתם סודות שאי אפשר לראות מהחוף.

ככה זה גם בנפש.

יש שקט. יש שלווה.

אבל לפעמים דווקא שם, מתחת לשכבה הדקה של הרוגע,

יש סיפור שמתחולל. יש תשוקה, כאב, רצון לפרוץ.

ואני?

אני רק מחפשת מישהו שישב לידי.

בשקט. בדממה.

בלי לרצות ממני כלום. בלי לבקש.

אולי רק יביא לי כוס יין,

וישב.

ויהיה.

יש לי נשלט.

ותמחקו את החיוך שמתנוסס לכם על הפנים עכשיו!

כבר די הרבה שנים שהוא מכשכש בזנב בעליזות כשאני מואילה בטובי להיפגש איתו ומבצע משימות שאני מטילה עליו, לפעמים גם די ביעילות.

בתמורה אני מתיישבת לו על הפנים ומרשה לו להביא אותי לאורגזמה עם הלשון שלו וכשאני מסיימת הוא מודה לי ומנשק את כפות רגליי.

לעיתים הוא גם מקבל אישור לגמור, כמו שאני אוהבת: על הברכיים, משפשף את איברו על כרית או על מגף או סנדל שלי, עם עקב גבוה, כי זו ההעדפה שלו, כשאני מביטה בו מלמעלה וצוחקת מהניסיונות העלובים שלו לענג את עצמו.

כמובן שלאחר מעשה הוא מנקה טוב טוב את הלכלוך שהשאיר.

הצלפות, קשירת ביצים ומכות חשמל הם דבר שבשיגרה אצלנו, אבל הדבר שהוא הכי אוהב זה להכניס את הזין שלו לכלוב ולצפות בי מתגלגלת בין הסדינים עם מישהו אחר.

כל הסצנה הזו די מבדחת  אותי ולפעמים אני מביימת וקצת מזייפת סשנים כי באופיי הרי אני לא שולטת, אבל הוא כל כך מבקש והלב הרחום שלי לא מאפשר לי להפסיק.

הוא די מאוהב בי אז אני מרשה לעצמי להתעלל בו קצת יותר לפעמים. ואז אני שולחת אותו בחזרה לחיק משפחתו שלא מודעת למה שמתרחש אצלו בפנים.

האמת? אני מרגישה שהפכתי להיות קצת רכרוכית כשהסודות שלי מתחילים להיחשף…

אני אוהבת פומביות.

ההרגשה של עיניים שעוקבות אחרי, בוחנות אותי, מנסות לנחש את התגובה הבאה שלי, מגרה אותי עד לחלוחית.

במסיבות של הקהילה, לשבת על רצפה קרה למרגלותיו, להרגיש כלבה שלו, שמכשכשת בזנב בכל פעם שהוא מביט בי או מלטף את הראש שלי ולדעת שרגע לאחר מכן יגיע כאב מלווה בגאווה גדולה על כך שאני שלו, רכושו, ואף אחד מבין הסובבים הרבים לא יכול לתפוס את מקומו אלא רק להביט בהבנה ובחצי חיוך על הסיטואציה. להרגיש את העיניים המקנאות מסביב כשהוא נועץ אצבע אחרי אצבע לתוכי, מרעיד את גופי באדווה מתפשטת ופוקד עלי לפעור פה כדי לקלוט אותו, ככה, מול כולם, בלי טיפת בושה.

בדאנג׳ן, להיכנס כמו מלכה כשכולם מביטים בנו, להיעלם במבוך ולצאת ממנו פרועה, פרומה ומדדה עם עיניים בורקות, להישען על הצלב ולהודות על ישבן שמאדים לאיטו רק מכפות ידיו הגדולות, להתבלבל בספירה ולהיענש על כך, ולהסמיק כשהוא חופן אותי בזרועותיו ומנשק אותי בלהט ששמור רק לו.

וכששוחררתי והגעתי לבד, בשמלה שחורה קטנה על הבר, חופשיה לבחור מי יגע בי, מי יקבל אישור להתקרב ולחוש את הרטיבות שבין רגליי, מי יקבל רשות לחדור קצת יותר, זה יהיה תמיד מול קהל עיניים סקרניות, כאלה שמענגות את מוחי אפילו יותר מהגירוי הפיזי של החדירה.

בסצנת קוקהולד חביבה, כשאני ישובה על בול נלהב, בשיא הלהט, אלפית שניה לפני שאני מתפוצצת באורגזמה מטורפת, להביט ישר בעיניים המיוסרות של זה שכורע למרגלות המיטה עם כלוב על איברו הכאוב המנסה נואשות להזדקר, לראות אותו מסתכל עלי בכאב של אהבה וליפול לצידו מתנשפת ורועדת.

אני אוהבת את החופש שלי, את אפשרות הבחירה ואת הגיוון.

אני אוהבת פומביות.

ותגידו לי שהוא לא שווה את משקלו בזהב אחרי שאלה כזו...
אף פעם לא שאלו אותי את השאלה הזו, בטח לא בכנות אבל מההכרות הקצרצרה שלנו אני כבר יודעת שהוא רציני ואני יודעת גם שהוא מצפה לתשובה רצינית.
ולהלן התשובה:
כדבר ראשון, כפולניה אמיתית מרובת תלונות ומענות, הייתי מחזירה לך את המושכות כי הכי נוח ונעים לי להיות מובלת. הייתי זורקת אותן לעברך כאילו היו בוערות מאש, נופלת על ברכיי ומתחננת לכמה הצלפות טובות בעזרתן, כאלו שיחזירו אותי למקומי וילמדו אותי חינוך מהו.
אבל, אתה מצפה לתשובה, אז אני אענה, לאחר מחשבה מרובה:
הייתי רוצה שתעמוד מולי, נישא ורם, תביט לי בעיניים ובאותו רגע תשכח מכל מה שאתה יודע לגבי שליטה, ישאר רק דף חלק ונקי, ואז, תמציא משהו חדש ומיוחד עבורי, משהו שלא היה קיים קודם, שמותאם רק למידותיי. זה יכול לכלול קשב לי ולגוף שלי, לשמוע את המילים שאני אומרת ולהגיב להן, להתגמש בהתאם לכיוון שאני פונה אליו בכל רגע וקצת לקרוא את המחשבות שלי.
קשה נכון? אבל שאלת אז קיבלת תשובה מדויקת.
ואני מתנצלת מראש על השימוש במילה "רוצה" שלא הוחלפה במילה "מבקשת", לאור ההגינות והאותנטיות של תשובתי.

אמנם באיחור רב אבל יש הוראות שכדאי לבצע.

הפעם נקפוץ ישר לסוף, בעודי מדדה אל חשכת הלילה לעבר המכונית שלי, כשהקור העז לא מצליח לכבות את הבעירה, והכאב בין רגלי עדיין שם נושא את זכר ההתגלגלות שלנו במיטה בשעתיים האחרונות.

נכון, אני כנראה צרה שם למטה, זו עובדה ראשונה, אבל הוא באמת גדול והעובדה הנוספת היא שאני לא יודעת איך מתמודדים עם זה. (עדיין).

עיקר ההתמודדות מגיע שעה אחרי, כשאני נינוחה אחרי מקלחת חמה שהסירה ממני את הסערה שעברתי, רק כדי לזחול באיטיות למיטה ולגלות שהחוקי התעורר תרתי משמע בציפייה לשמוע חוויות ולהיכנס בדיוק למקום בו היה גבר אחר לפניו.

אבל רגע, נחזור אחורה

אז מה היה שם אתם שואלים?

היתה התגוששות של היכרות ראשונית. לא כל אחד יודע להוביל ולא כל אחד יודע להשתחרר ולהיות מובל. לתת את המושכות לידיים של מישהו אחר זה דבר מאוד קשה עבורי.

אבל הוא? הוא ידע איך לשחק בי, לא לתת לי את מה שאני רוצה מיד (כמו שאני רגילה) לגרום לי להתחנן, לרגע אחד שנאתי אותו על זה… וברגע הבא הייתי מוכנה לתת לו לעשות בי כל מה שירצה.

הידיים שלו חזקות, הנשימה שלו כבדה, המילים שלו פקודות שאני יודעת כבר שאבצע, כי בינינו? תמיד אהבתי לנסות להילחם - עד שאני נשברת.

ברכיים. עכשיו.’ אני מסתכלת עליו, לא זזה. הוא מחכה לראות אם אתנגד, אם אנסה לשחק . אבל אין משחקים הפעם. אני שומעת את עצמי נושמת עמוק… ואז, אני יורדת בדיוק לאיפה שהוא רצה אותי.

אז שנתחיל מהתחלה?

כשולטת מלמטה ( כינוי שניתן לי פה על ידי שולטים שלא ממש מבינים את משמעות המילה, כאלה שלא הצליחו במשימת ה״לגרום לי לרצות לתת בידם את השליטה״) בשניה בה ראיתי  בפרופיל שלו את המשפט ״מעריך פניות מנשים עם בטחון עצמי״, כמובן שהיד קפצה כאילו מעצמה והודעה נשלחה אליו. לא מניחים אתגר בפני ומסיקים שאתעלם ממנו.

משם, המרחק עד ״ברכיים, עכשיו״ היה קצר מאוד.

סקס עם פרטנר חדש הוא ניסוי מדעי ללא חוקים, יכול להיות שנייצר פה זיקוקי דינור ויכול להיות שהמעבדה תתפוצץ.

ברגעים הראשונים עם מישהו חדש הגוף לומד, הידיים מגלות והנשימות מסתנכרנות. במקרה שלנו, הגוף שלי היה צריך ללמוד משהו חדש בהחלט ואני חייבת להודות שלא עמדתי במשימה של להצליח להכניס אותו במלואו לתוכי, שתי בעיות עמדו בפני (ואחת מהן ממש, תרתי משמע, הזדקרה לפני) אני, כנראה צרה (צרורה) אבל הוא באמת אוחז באיבר מרשים, מפחיד, מאיים ועוד כמה מילים שמתחילות במ׳.

הפעם הראשונה היא לא רק פיזית, למרות שהמראה בבית שמשקפת כתמים ופסים שלובים באדום וכחול תעיד אחרת, זה רגע של חשיפה, של בניית אמון, של בדיקה האם תנועת יד קטנה שלי תגרום לו לעצור, להמתין ולבדוק.

יש ריגוש בלתי מוסבר בגוף שלא מכיר אבל לומד, בידיים שלא נגעו אבל חוקרות עכשיו ובשפתיים שמוצאות קצב משותף (עד שהוא מחליט לבלוע לי חצי פנים) אנחנו זרים, אבל לרגע אחד הכל מרגיש מוכר.

אז קיבלתי ממנו משימה, לכתוב על ארועי אמש, כאילו שאפשר לקמט את הענק הזה לתוך פוסט אחד, זה ידרוש שלושה פוסטים במינימום.

המשך יבוא, מבטיחה (כי אחרת יהיה לי עסק איתו וזה כבר עסק אחר לחלוטין). יש כמה סעיפים חשובים במשימה הזו שאני צריכה לעבד, לאבד ולנסח.

ותרשו לי תובנה אחת קטנה אחרונה:

שליטה אמיתית היא לא כח, היא חיבור. זה לדעת בדיוק איך לגעת כדי לגרום לאיבוד שליטה מוחלט. נראה לי שאנחנו בדרך לשם.

ואני כמעט מתחרטת 

מתייסרת ובעיקר מתביישת

איך שאני אוהבת את המילים האלה שמתחילות באות מ׳

בעיקר את ״מבוכה״

המילה שאני עטופה בה בכל כך הרבה שכבות שכמעט ולא יכולה להציץ ממנה החוצה כדי להביט בו לתוך העיניים. 

והוא? הוא לא יבין את הבושה הגדולה שמטפטפת ממני מהמחשבה לא רק על לעמוד עירומה מולו, אלא לחשוף מולו את כל מאוויי הכמוסים, תשוקותי ובעיקר על החייתיות שבה אני מגיעה לשיא הפרטי שלי.

במקום הפרטי הזה צריכה להיות הרבה סבלנות, המון אמפתיה אבל גם הרבה כח ועוצמה שיגרמו לי להאנק תחת כובד משקלו ולהיכנע כניעה מוחלטת לא רק של הגוף.