סחלב

או צהרים של סקס

בכל מקרה, שני המשפטים האלה אינם נכונים.

כבר מזמן לא היה סקס.

היו מעשי אהבה, כאלה שכבר אחרי שנים יודעים הכל, מכירים את כל ההעדפות, את כל הניואנסים הקטנים שמעלים אותנו לגבהים ומורידים אותנו לתהומות של הנאה.

כבר מזמן לא היה סקס. כזה שיגרום לי להעיף בגדים, נעלים ועכבות. כזה שכל מהותו הוא לגרום לי להיפתח,  לקלוט לתוכי, לשאוב, למצוץ, ללקק ולבלוע, להשתנק מחוסר חמצן ולהתפעם מעודף נשימה, להירטב, להרטיב, לכאוב ולהתענג בו זמנית.

נו, אתם מבינים  סקס.

כזה, בלי רגשות, בלי להכיר את המגע,  המירקם והריח, בלי לדעת מה יקרה בעוד שניה או בעוד שעה, והכי חשוב בלי לתהות אם נתראה שוב.

יש מטרה ומתקדמים לעברה בלי מחשבה מיותרת.

אז זהו, שכבר הרבה זמן שאין.

שאת מתעוררת מחלום עליו, שטופה באופוריה שמסרבת להתפוגג, כשהטעם העדין של השפתיים שלו עדיין מתרוצץ בפה שלך, כשכל הגוף מייחל לנגיעה הרכה שלו, כשכל מה שאת רוצה זה שהוא יערסל אותך בזרועות העדינות שלו ותרגישי את החום הנובע מכל איבר אצלו בגוף, כשאת מלווה אותו לדלת אבל כל תא בגוף שלך מתחנן למגע נוסף, כשאת יודעת שהפרידה לשבוע  היא בלתי נמנעת אבל הראש מסרב לקבל את העובדה, שתתני את חייך בשביל גלגול בין הסדינים איתו?

אז הבוקר.

מאמש אני לא מצליחה להתנער ממחשבות הזימה שרצות לי בראש.

הכל בגלל הודעה שקיבלתי אתמול שבעקבותיה נכנסתי לבלוג של כותב ההודעה וגיליתי פוסט מלווה בסרטון:

בסרטון רואים גבר רחב כתפיים ושרירי מזיין מאחור בחורה. עד כאן נשמע סביר, לא?

שניהם מביטים על בחורה שיושבת עם גבה למצלמה. לא רואים את הבעת פניה אבל בהחלט ניתן לדמיין: הגבר מביט עליה במבט יהיר ומתנשא, מבט כזה שאומר: אני יודע שאת סובלת ואני אוהב את זה. מצד שני, אני תכף גומר וכשאני עומד לגמור, ממש לא אכפת לי מה את מרגישה.

הבחורה, שזין נתקע בלי הרף בתוכה, מביעה במבטיה הרבה רגשות: מצד אחד, היא מתענגת על ההרגשה של האיבר הגדול (כנראה) שנחבט בה בלא הרף, מצד שני היא מלאה רגשות אמפתיה וצער כלפי הבחורה שמולם, מצד שלישי, היא מתה לגמור ולכרוע על גחונה בהתכווצויות העונג.

את זה מעולם לא ניסיתי. 

לפעמים היו לי רגשות קנאה עזים כשהאדון שלי היה מדבר או מביט על מישהי אחרת, רגשות כאלה שהיו יכולים להפוך ברגע למעשים אלימים לולא האדונים שלי (אחד בכל תקופה, שלא תהיה אי הבנה) היו מצויידים בכח פיזי רב ובכח מנטלי רב אף יותר.

פעם אחת הייתי בצד השני. הזדיינתי בתאווה גדולה עם בחור שכמעט לא הכרתי,  כשנשלט שמאוד רצה שאהיה המלכה שלו, מביט בי ודומע. ליטרלי, דומע.

ועכשיו אני דומעת, לא מהעיניים,  ממקום אחר שנרטב ומשווע.

חתימה טובה!

חצות, נוסעת על כביש מהיר

המחשבות אצלי בראש רצות באותו הקמ"ש שהרכב שלי נוסע 

ומנהרת הזמן עוטפת אותי ושולחת חיצים כואבים ללב שלי ולעבר הרחוק

וכל מה שאני משתוקקת לו זה:

רוצה להיות זו שרצית

רוצה להרגיש אותה אחת שנרעדה למגע ידך

שלמדה על בשרה את העונג המצמרר המופק מכאב שצורב בבשר

רוצה לחוש שוב אורגזמה של כאב, רטובה מדמעות.

ככה שניהם קראו לי, כמעט בלי לדעת אחד על השני.

אבל זו סתם הערת ביניים.

המטרה האמיתית של הפוסט הזה היא לנג'ס בעיקר לעצמי על החיפושים ללא תוצאות אחר האחד.

וגם כדי לספר על תחושות חדשות ומעניינות שפשטו בי למראה תמונות יצירתיות ומגרות ביותר שגיליתי הערב בחיטוטיי בבלוגים. 

צלם מוכשר ודוגמניות/ים לא פחות, גוף בכל המידות והצבעים שגרם לי לדגדוג נעים בין הרגליים וזיכרונות ששוטפים את הראש והצורך הזה בלהפריד את עצמך בידיים של מישהו אחר... אוווחח... הצורך...

המיטה גדולה אבל הוא תופס חלק עצום ממנה כשהוא שוכב על הגב על הסדין הלבן המבריק.

הרגלים שלו פשוטות לכל עבר והמצב האידאלי היה שכל אחת מהן היתה קשורה לרגל אחרת של המיטה, אבל אפילו בחלום אני יודעת בהחלט שהגרגור החתולי יהפוך לשאגה איומה אם רק אעלה ברמז אפשרות כזו.

גם הרגליים שלי מפושקות, בדיוק מעל הראש שלו, הידיים שלי נשענות על גב המיטה ומנסות לשוא לתמוך בי כשאני בחיל ורעדה מרכינה את הגוף שלי מטה, מקרבת את הדגדגן שלי עד ללשון המושטת שלו.

מצליחים לדמיין את הסיטואציה?

הברכיים שלי רועדות כשהגוף שלי פוגש את הלשון שלו, הוא מניע אותה בעדינות כל כך לא אופיינית ומלקק אותי לאט...

אני מרגישה שהמוח שלי על סף התפוצצות, התחושות שהוא מוציא ממני מתעלות על כל דבר אחר ואני מנסה בכל הכח לא לגמור שמא הסצנה תיגמר ואתעורר לתוך אפילת הצהרים המציאותית שלי.

הוא מגביר את הקצב, מעלה את הסף עוד ועוד. הלשון שלו מרטיבה אותי וטיפות זולגות במורד הירכיים שלי. אין פה שום הדדיות, כולו שלי, כולו ממוקד במטרה אחת לא אנוכית בכלל, כל הווייתו מסתכמת בהנאה שלי, ואני? חושבת רק על עצמי ומוחה מדי פעם בלב על כך שלשניה הוא מחדיר את קצה הלשון שלו לתוכי אבל מיד חוזר לדגדגן.

בסוף גמרתי,  ברור.

לא ברור מדוע המוח שלי לקח אותי לכיוון הזה, הרי אין סיכוי שהוא יסכים ככה לשכב על הגב עם הגוף העצום והמרשים שלו ולבצע בי את כל מה שאני משתוקקת לו.

התגעגעתי, חלום שלי שתיצור קשר.

הוא מפשק לי בעדינות את הרגליים.

מי שמכיר אותו יודע שעדינות לא מתחברת כל כך עם הגוף האדיר הזה והאצבעות המחוספסות 

מסתכל היטב באפילת הצהרים במה שנגלה לפניו וארשת סיפוק מתבססת לו על הפנים.

ואז, הדבר האדיר הזה, שרק פעם אחת איפשר לעצמו לענג את הדגדגן שלי, מבלי להוסיף לזה אלמנטים של כאב ושליטה, מתקרב עם השפתיים והלשון, כשהוא שומר בזרועותיו על הרגליים שלי שלא יסגרו חלילה, מעניק לי עונג גדול, אדווה של הנאה שמתפרצת בעיגולים ישירות מבין הרגליים שלי ועד קצות אצבעות הרגליים מצד אחד, שנמתחות עד אין קץ ומהצד השני המוח שלי מתפוצץ ממתקפת נוירונים אדירה שמרעידה את כל הגוף.

היה המשך לחלום הזה, אבל למי אכפת?

מודה ששיקרתי.  בעצם, זה לא היה שקר כשזה נכתב, באותו הרגע וגם קצת אחריו.

אז מזה זמן רב, אני לא ממש עונה לכל הודעה. אני עונה בלב, לפעמים גם מתחצפת בלב, אבל לא עונה.

למה?

כי אני ממתינה בציפיה גוברת והולכת להודעה שתרטיב אותי, לזו שתגרום לי לדמיין איך אני מטפסת, גוחנת ותוקעת את כותב ההודעה לתוכי, כן, גם מאחור מבלי להתלונן בגסות שזה ממש ממש כואב... מביאה את עצמי לאדווה הפורצת מסביב לגוף ולרעד הבלתי נשלט שמתחיל בזין שלך ונגמר עמוק עמוק אצלי במוח.

נכון, עכשיו אתה תוהה למה בכלל לנסות ולנסח הודעה כזו, צודק,  אני גרועה, נשלטת עם דרישות,  יש שיאמרו "רשימת מכולת". 

אבל אני כן זו שתכרע על ארבע למילה אחת שלך וכן זו שתתן לך להרגיש על גג העולם ותגרום לחבריך לקנא שאתה הצלחת במקום שהם לא (זוכר?) ולנשלטות שלהם לרצות להיות במקומי.

עד אז, אני אזדיין.

בסבלנות.

כמה הבהרות לגבי הפוסט הקודם:

אין לי מושג למה כתבתי אותו. אחרי יומיים ללא שינה, נתקלתי כאן בניק מהעבר הרחוק שגרם לי לכתוב בתוך דקה וחצי פוסט.

כשאני קוראת אותו עכשיו, אין ספק שכל מה שכתוב שם הוא אמת אבל אמת גדולה מדי לשניים מיוחדים מבין קוראיי שבטח זיהו את עצמם ולא רציתי לחשוף את נשמתי הכואבת בפניהם עכשיו.

והכי חשוב: אין לי מושג מי כתב את השורה האחרונה, השאלה, לא זכור לי שכתבתי את זה, אני מכחישה כל קשר ואם כתבתי אותו תוך כדי עילפון חושים, אני מצהירה בזאת שהוא נכתב בציניות גרידא.

ערב טוב קיסריה, אני הייתי סחלב,  אין לי מושג מי אהיה מחר.

נראה לי שזו כותרת חוזרת על עצמה. בכל שלב בחיי אני מתגעגעת למשהו, למישהו, לעצמי.

פעם כתבתי פוסט שכותרתו היתה "כמהה". הפוסט למיטב זיכרוני המקרטע, היה מוקדש לאדון מסוים, שבכל פעם הגיש לי את נפשו ומיד לאחר מכן שבר את לבי. וחוזר חלילה.

כן, אני מתגעגעת. אליו, מתגעגעת לזו שכרעה לידו בהשלמה, זו שלמדה כל שביב של מידע, כל פירור שהסכים להכניס בין שפתיה השוקקות, לזו שצעדה לידו בראש מורם ועדיין היתה לרגליו.

מיד לאחר מכן אני פוצחת בגעגוע לזמן בלעדיו.  לתקופת הניק האחר, השונה. שם יכולתי להיות אחרת, עם אמת אחרת, פיזזתי כמו יונק דבש, אהבתי ואהבו אותי. חיי האישיים נפתחו, שוב לא הייתי צריכה להסתיר דבר.

והיתה גם תקופה של נסיעות ארוכות, ליליות למקום בו הפשיטו אותי מבגדיי, מרגשותיי ומנפשי. עמדתי עירומה, נתבקשתי להעלות את כח הסבל לגבהים שכאלה ולא תמיד הצלחתי.

הלכתי ושבתי, וכל פעם נשבעתי לא לחזור ובכל פעם ששיחה לילית גררה אותי עד שחר, הייתי מגיעה שוב.

תתפלאו, אבל גם לזה אני מתגעגעת.

וכיום, התנתקתי.  הנפש השבורה שלי החכה לחפש מזור במקומות אחרים, ונירפאה. 

מישהו מעוניין לשבור אותי שוב?