סחלב

בגילי???

יושבת מול החבר של הבן שלי ומרגישה את הטפטוף בין הרגליים, פעימות הלב שלי איבדו את הכיוון ועכשיו הן הולמות ומטלטלות את הדגדגן שלי בדיוק כמו שהמחשבות שלי מיטלטלות הלוך ושוב, בין מה שאני יכולה לעשות לו, דברים שבחורות בגילו לא חושבות שקיימים, לבין שכיבות הסמיכה שאני מאוד מעוניינת שיעשה בדיוק מעלי... אוף, אני יודעת שאם היד שלי מגיעה לשפתיים שלי, התחתונות, הנפוחות מציפייה, אני גומרת, אז במקום, אני מעבירה אצבעות על השפתיים, פותחת את הפה מעט ולשניה מדמיינת את הזין הצעיר שלו משתחל לשם. מפנטזת על מגע הציפורניים שלי שורט את שרירי הזרוע הנפוחים שלו.

הוא מוצק, שרירי ו... רגע, מותר להגיד כהה עור או שזה לא פוליטיקלי קורקט היום? חגורת הכתפיים הענקית שלו נצמדת לבד של החולצה שנצמדת אליה בחזרה, בוא, תיצמד אלי...

בגילי??? 

הפרטנר שלי להתגלגלות הצעיר ביותר היה בן 29 וגם אז הפרידו בינינו כמעט 20 שנה, והוא אפילו צעיר יותר...

בגילי???

אבל איך עושים את זה? כבר עשיתי שיפוץ מיותר בבית כדי להביא אלי מישהו שהייתי מעוניינת בו, אכלתי דברים שאני מתעבת כדי שמישהו יאכל אותי בין הרגליים והנחתי למישהו לפלח את בתוליי האנגליים (טוב, זה לא דוגמא כי במקרה הזה גם למדתי סוג נוסף של אורגזמה).

בגילי???

אז חיכיתי, באמת שחיכיתי

כמו כלבה, על ארבע, עיניים מתרוצצות

והגיע הזמן לאדון חדש.

מבקשת.

כבר כמה ימים שאני מגלגלת מיילים עם עמית לעבודה שמשרדו ממוקם הרחק מאוד ממשרדי.

כשניווטתי את "השיחה" לרמיזות על עונשים לנמענים שמפגרים בחובותיהם לפעילות התקינה של המשרד,  קיבלתי להפתעתי שתי תמונות. האחת, של סט סכינים קטנות אבל מבטיחות חתכים ישרים ועמוקים והשניה, של שוט זנבות שחור.

השאלה שהופיעה מתחת לתמונות שאלה:

Exhibit A or Exhibit B?

התשובה שלי לא איחרה לבוא, כמובן ששוט זנבות, יותר מוכר וסימניו מתרפאים מעט יותר מהר מחתכי סכין...

ואז, נשענתי לאחור בכסא כשאני מרגישה שהנה, מצאתי נפש תאומה, כזו שתבין ללבי, ועוד כל כך קרוב, ממש קומה מתחת, רק להושיט את היד ולקחת...

גלגלנו בינינו עוד כמה מיילים, שהותירו אותי מבולבלת. שום משפט מוחלט לא היה שם, מיליון כוונות סותרות וניסתרות.

אז מי אתה? מה אתה?

גילוי נאות: אין לי מושג איך הוא נראה... נדמה לי שנפגשנו פעם אבל גילי המופלג פגע בזיכרון שלי. 

גברים זה עם מוזר.

1. אני אף פעם לא יודעת על מה אתה כותב. נכון, מסתורין יכול להיות דבר נפלא אבל כשהוא מוגש בפעם ה-300...

2. השנה הזו עשתה לי רק טוב. בוא נתחיל מחשבון הבנק שלי, מההבנה ששוטטות בקניונים ורכישה חומרית הפכו מיותרים בעיניי.

שגיליתי מחדש את הבית שלי ואת ההנאה מהפשטות של הבזיליקום, הטימין והאורגנו שצומחים אצלי במרפסת.

שגיליתי שהקורונה שנדבקה אלי לא עשתה הרבה בעיות, שיש לי נוגדנים, לפחות זמנית, ושבסופו של דבר כולנו אמורים היינו לחטוף את זה והחזק ינצח... (כן, אני מלכת הקונספירציות).

3. שהפסקתי (כנראה זמנית) מלהיות שפחת הדגדגן שלי. אני עדיין מרצה אותו אבל כבר לא מתרוצצת בחיפוש אחר הריגוש הבא.

4. שאני עדיין, כל כך, מתגעגעת אליך. כן, למרות הכל, הצרות שאני עשיתי, הבעיות שאתה עשית, תמיד נשארת בעיניי הכוכב הבלתי מושג, זה שאני כמהה להגיע אליו. 

תנשמי,

זה מה שהוא אמר לי, הפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלו. 

תנשמי, לא בציווי, לא בפקודה, אלא כעיצה טובה, כהמלצה, כי עד אותו רגע הבנתי שבועיות האויר בריאות שלי היו ריקות מחמצן, אויר זרם שם אבל לא באמת מילא את הריאות בחיים.

אז פתחתי את הפה וגמעתי את האויר הקר של הים, עמוק, כאילו רציתי להטמיע את גוון הקול שלו בתוכי, ללמוד להסתפק בזה.

ואז הוא שאל אם אני רוצה להסתובב, והאויר שהיה בתוכי נעלם ברגע אחד. האינסטינקט הטבעי שלו לתמוך בי תפס אותי שניה לפני שנפלתי כי הסיבוב המהיר של הראש גרם לרגליים שלי לחשוב שהן עשויות מצמר גפן רך.

אני שונאת פגישות עיוורות  מילמלתי וראיתי את השפתיים שלו מתעגלות לחיוך קורן. "פגישה עיוורת? זה מה שאת חושבת? אני כבר מכיר אותך, צפיתי בך הרבה בחודש האחרון,  אני יודע מתי ולאן את הולכת, אני מכיר את השעות שלך מול הגלים ואני יודע שהפסקת לעשן בשבוע האחרון"....

זה קרה לפני שבועיים. 

בינתיים, בהוראה שלו, הפסקנו את השיחות הטלפוניות ואת הודעות הוואטסאפ, אנחנו מנהלים את השיחות שלנו פנים אל פנים.

לפעמים, אנחנו לבושים בשיחה, לפעמים אנחנו מדברים כשהגופות שלנו צמודים ושואבים חום ואנרגיה זה מזו ולפעמים השיחה נקטעת כי קשה לדבר כששפתיים מוחצות את השפתיים או איברים שמתקשים ומזדקרים מסיחים את הדעת.

נכון, כבר אמרתי כמה וכמה פעמים שאני לא הנשלטת האולטימטיבית,  אני בלתי צפויה,  שואלת שאלות ומחפשת הסברים. אבל הוא שולט בלי שיזדקק להוראות או משימות, הוא לא צריך להוריד אותי כדי להיות מעלי.

אני מאפשרת לו לשלוט בי. ההדדיות היא האפקודיזיאק הנעלה ביותר. אני שווה אליו גם אם אני מעדיפה להיות לרגליו.

ואני נושמת.

בוא נדבר על האוירה.

ונילית למשעי, מפיצה סביבה הילה של פחד מהול בקרם גוף שפושה ברחבי המונית שהוא שלח כדי להביא אותי אליו. הייתי משוכנעת שהנהג יכול לשמוע את פעימות הלב כשרכנתי והסרתי את הגרביונים השחורים ושלפתי דרך השרוולים את החזיה. הסכמתי לשחק את המשחק והנחיות צריכים למלא.

ועכשיו נעבור לתמורה.

לא, לא לכסף. למעבר שעשיתי כשעברתי את סף הדלת בפעם הראשונה, השארתי את העולם שלי מאחור ועברתי לעולם אחר, עולם שלא הכרתי, כל צעד הרגיש כמו פסיעה ראשונה של תינוקת. הוא לא התיר לי הרבה צעדים ומצאתי את עצמי על הברכיים, מולו.

שנדבר על זה שמאז חלפו 13 שנים? (פה ברור שהוא יתקן ויעמיד את המספר על מספר השנים הנכון) אבל הריח, הטעם והזכרון ישארו חרוטים לנצח אצלי.

ואני ידועה כבעייתית, אני מעצבנת ויש שיאמרו "שולטת מלמטה" אבל זה רק בגלל שלא הצליחו להביא אותי לרצות לכרוע לרגליהם ולאהוב את המקום. 

ואת המקום שלי לרגליו, אהבתי.

אז מה שלומך?

ולא, אני לא רוצה לשמוע על מצבך הגופני ואת מצבך הנפשי אני הרי מכירה לפרטי פרטים.

ממתינה לתשובה.

אם כבר הגענו לפה, ואתה כנראה פה, תרשה לי לדבר חופשי?

בוא נגיד שהסכמת.

שנשחק?

אני הרי כאן כדי להוכיח, את זה כבר הבנתי 

נאמנות

צייתנות

כניעה.

איך המשחק ימשיך זו כבר החלטה שלך.

הכל שלך.

מאסטר.

אני מתעבת רמזים.

הייתי מעדיפה שהפוסטים שלך יהיו כאלה שגם טיפשה כמוני תוכל להבין.

תגיד במילים מה אתה רוצה, אל תתן לי לנחש, תיקח ביד הענקית שלך את כל מה שאתה צריך, הרי הכל ממילא שייך לך, פשוט תזיז אותי כמו כלי על לוח שחמט עד שאגיע למרגלותיך, מלך.

תסמן אותי, תכתוב עלי במילים פשוטות מי אני ועוד יותר חשוב: מה אני. 

אני קוראת אותך ונאנחת בקול, לא האנחה הנכונה, לא הצליל שמשמיעות העצמות הנכנעות שלי, לא הצלצול באוזניים ולא האנחות החתוליות שאתה משמיע כשאתה מסופק משימוש בי.

תכוון אותי, למעלה ולמטה, שמאלה וימינה. אני עדיין אהיה לא  ממושמעת אבל אתה הרי אוהב את זה, ככה אתה יכול להעניש אותי, וככה הרי הכל מתחיל.

ולהסרת ספק, שום דבר שנכתב כאן לא נכתב חלילה בלשון ציווי, הנחיה או הוראה. 

ולהוכית דבריי, אניח כאן את המילים האהובות עלי: בבקשה, מאסטר.

אני מחייכת כשהוא כותב עלי. 

אז נטשתי את העולם הקודם בלי הכנה מוקדמת, מתברר שעזבתי שם עולם שלם ואלה שאהבו אותי נשארו במקומם ולא נגררו אחרי. 

וכנראה שהשארתי אחרי כמה זכרונות,  אז מדי פעם אני מגלה פוסטים על עצמי, שאלות ותהיות, כאילו שעברתי מן העולם , באמת מתגעגעים אלי המשפחה שנטשתי.

לפעמים אני גם מוצאת את עצמי מבולבלת, לא זוכרת מה כתבתי ואיפה, אני מודעת לעובדה שאנשים מסוימים ביותר קוראים אותי וממעמקי נשמתי אני אומרת להם: " נכון, בגדתי, הייתי במקום אחר ולפעמים דיברתם איתי בלי לדעת מי אני, אבל חזרתי עכשיו, חפוית ראש, זוחלת על בירכיים כואבות בדיוק כמו שאתם אוהבים, בואו, אני לא נושכת.

אז הוא כותב עלי,  מעלה גם תמונה של הטוסיק שלי, מתריס מול הזיקפה הסוערת שלו, מפרט לפרטים דקים את הפטמות הדואבות שלי מנשיקותיו וגורם ללחלוחית דקה לנזול במורד ירכיי אפילו עכשיו, כשאני מישהי אחרת להזכירכם.

הוא מחפש אותי, שולח חכה ארוכה עם פיתיון בריח שוקולד עמוק, ממתין.