בוא נדבר על האוירה.
ונילית למשעי, מפיצה סביבה הילה של פחד מהול בקרם גוף שפושה ברחבי המונית שהוא שלח כדי להביא אותי אליו. הייתי משוכנעת שהנהג יכול לשמוע את פעימות הלב כשרכנתי והסרתי את הגרביונים השחורים ושלפתי דרך השרוולים את החזיה. הסכמתי לשחק את המשחק והנחיות צריכים למלא.
ועכשיו נעבור לתמורה.
לא, לא לכסף. למעבר שעשיתי כשעברתי את סף הדלת בפעם הראשונה, השארתי את העולם שלי מאחור ועברתי לעולם אחר, עולם שלא הכרתי, כל צעד הרגיש כמו פסיעה ראשונה של תינוקת. הוא לא התיר לי הרבה צעדים ומצאתי את עצמי על הברכיים, מולו.
שנדבר על זה שמאז חלפו 13 שנים? (פה ברור שהוא יתקן ויעמיד את המספר על מספר השנים הנכון) אבל הריח, הטעם והזכרון ישארו חרוטים לנצח אצלי.
ואני ידועה כבעייתית, אני מעצבנת ויש שיאמרו "שולטת מלמטה" אבל זה רק בגלל שלא הצליחו להביא אותי לרצות לכרוע לרגליהם ולאהוב את המקום.
ואת המקום שלי לרגליו, אהבתי.
