תנשמי,
זה מה שהוא אמר לי, הפעם הראשונה ששמעתי את הקול שלו.
תנשמי, לא בציווי, לא בפקודה, אלא כעיצה טובה, כהמלצה, כי עד אותו רגע הבנתי שבועיות האויר בריאות שלי היו ריקות מחמצן, אויר זרם שם אבל לא באמת מילא את הריאות בחיים.
אז פתחתי את הפה וגמעתי את האויר הקר של הים, עמוק, כאילו רציתי להטמיע את גוון הקול שלו בתוכי, ללמוד להסתפק בזה.
ואז הוא שאל אם אני רוצה להסתובב, והאויר שהיה בתוכי נעלם ברגע אחד. האינסטינקט הטבעי שלו לתמוך בי תפס אותי שניה לפני שנפלתי כי הסיבוב המהיר של הראש גרם לרגליים שלי לחשוב שהן עשויות מצמר גפן רך.
אני שונאת פגישות עיוורות מילמלתי וראיתי את השפתיים שלו מתעגלות לחיוך קורן. "פגישה עיוורת? זה מה שאת חושבת? אני כבר מכיר אותך, צפיתי בך הרבה בחודש האחרון, אני יודע מתי ולאן את הולכת, אני מכיר את השעות שלך מול הגלים ואני יודע שהפסקת לעשן בשבוע האחרון"....
זה קרה לפני שבועיים.
בינתיים, בהוראה שלו, הפסקנו את השיחות הטלפוניות ואת הודעות הוואטסאפ, אנחנו מנהלים את השיחות שלנו פנים אל פנים.
לפעמים, אנחנו לבושים בשיחה, לפעמים אנחנו מדברים כשהגופות שלנו צמודים ושואבים חום ואנרגיה זה מזו ולפעמים השיחה נקטעת כי קשה לדבר כששפתיים מוחצות את השפתיים או איברים שמתקשים ומזדקרים מסיחים את הדעת.
נכון, כבר אמרתי כמה וכמה פעמים שאני לא הנשלטת האולטימטיבית, אני בלתי צפויה, שואלת שאלות ומחפשת הסברים. אבל הוא שולט בלי שיזדקק להוראות או משימות, הוא לא צריך להוריד אותי כדי להיות מעלי.
אני מאפשרת לו לשלוט בי. ההדדיות היא האפקודיזיאק הנעלה ביותר. אני שווה אליו גם אם אני מעדיפה להיות לרגליו.
ואני נושמת.
