צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

סחלב

לפני 4 שנים. 23 באפריל 2020 בשעה 21:49

מאז שחזרתי (לא לכלוב אלא לניק המקורי שלי) קיבלתי אין ספור הודעות. 

חשבתי בהתחלה שזה בגלל שאני כזו מהממת, אבל הבנתי שבנוסף לאופי הכובש שלי,  תאריך ההרשמה הפרה היסטורי שלי די מצודד ומושך.

כמובן שקיבלתי גם הודעות ממכרים ותיקים שהרגישו מאוד טוב עם העובדה שהם מכירים את סיפור חיי ואת עברי, אבל כל ההודעות (ממש כולן) היו בניסוח מאוד מכבד, מאוד נעים לקריאה ובניגוד לנהוג אצלי, עניתי כמעט לכולן.

יכול להיות שככה מתייחסים לותיקות בכלוב? יש פה קבוצת סיכון שנקראת "קשישות נשלטות שאסור לעצבן אותן פן תדבקנה מנויים בקורונה" או משהו דומה לזה?

בכל מקרה, אני נהנית מכל רגע.

אז אם אתם מכירים אותי, בואו, תציגו את עצמכם, נעלה זכרונות מהתאים האפורים המועטים שנשארו אצלי בראש.

לפני 12 שנים. 10 בספטמבר 2012 בשעה 10:12

אני שלך.

בלב, בנפש, בנשמה, בגוף.

כל רגע, חיה בשבילך

כל נשימה, רק למענך

כל מעשה, רק כדי שתהנה ממנו.

וכל השאר - לעינייך בלבד.

לפני 12 שנים. 5 באוגוסט 2012 בשעה 19:36

לא מתביישת להודות שכשאני עובדת קשה (ואני מאוד אוהבת לעבוד קשה) אני מזיעה כמו פועל בנין... ואתה מלטף אותי וגורם לרוח לנשוב ישירות אלי, כדי שיהיה לי נעים.

ונעים לי, מאוד נעים לי לצידך אהובי.

לפני 12 שנים. 30 ביולי 2012 בשעה 17:37

והיום, נוכחתי לדעת שהקולר שלי מחובר לקפיץ. אמנם ארוך, אמנם מתיר לי חופש עד מידה מסוימת, נמתח עד קצה גבול היכולת, אבל בניע ראש אחד שלך, בהברה בודדת וקטנה, ואני שוב ניצבת לידך. מכל מקום שאהיה בו, גם אם זה מקום מוחשי או מקום שנדדתי אליו במחשבותי (סתם כי אני פולניה ופולניות חושבות כל מיני דברים).
הקפיץ שלי מתכווץ בחזרה ואני מוצאת את עצמי במקום שלי לרגליך, מביטה מלמטה בעיניים הנפלאות שלך ונורא גאה להיות שם, שומרת על מקומי (ומשום מה הטוסיק שלי נהיה אדום...)
אז אני יודעת את מקומי, טוב לי שם והשמש תמיד זורחת לי מעבר לכתפייך.
וכן, יהיה לי קשה לדבר על זה.

לפני 12 שנים. 3 במרץ 2012 בשעה 22:37

ושוב החיוך הזה שמשתלט לי על הפנים
ושוב המתיקות המנומנמת שמתפשטת לי בגוף
אבל בין הלהט ובתוך החום
הכי חשוב הוא הרגש.

לפני 12 שנים. 25 בפברואר 2012 בשעה 23:45

נוהגת בחושך
קר. והרי אסור לי להתקרר יותר
לגופי כתונת סאטן שחורה. מתחת לה כלום, מעליה מעיל מאולתר
מקשיבה לרדיו שמנגן שיר. כל מילה, כל שורה כאילו נכתבה עלינו.
שתי שורות מתנגנות לי בראש ולא מרפות
"אני רוצה להיות זו שמשתקפת לך בעיניים
אני נוזעת פה, אתה נוסע כמה מאות או אלפי קילומטרים ממני
ואני מרגישה הכי קרובה אליך בעולם!

לפני 12 שנים. 15 בפברואר 2012 בשעה 13:03

ורק שם, בחושך, כשמגיע השקט ,
כשהסערה ששטפה שם שככה
כשעדיין אין דבר שמפריד בינינו
רק אז
אני מרשה לעצמי להתערטל אפילו עוד טיפה
בדקות האלה, כשאני מלאה בך
והריחות שלנו נמהלים זה בזה
רק אז אני מסוגלת לספר לך
את סודותיי
פחדיי
ובאותו הרגע
כשנשמתי ניצבת חשופה לפניך
אז
אתה קורא לי פולנייה...

מתה עליך רשע שלי...

לפני 12 שנים. 13 בפברואר 2012 בשעה 22:25

אכן, שלישי.
ורק לי נדמה שאתה לצידי, מסביבי כבר נצח נצחים?
שחיי בלעדייך ריקים מתוכן,
שהשמש לא תזרח
ושכדור הארץ יפסיק את חוגו אם לא אהיה שלך
יום אהבה מאושר חיים שלי, נשמתי, אהובי!

לפני 12 שנים. 28 בינואר 2012 בשעה 12:31

ועכשיו הכל רגוע. ולא רק בגלל שאני מכירה את הלו"ז.
עכשיו רגוע כי הכל התבסס במקומו, הכל בטוח, הכל מוגן ושמור.
האהבה שלנו שגודלת מיום ליום, הפכה לסלע יציב, איתן מול כוחות הטבע, מוגן מפני הפולניה שבתוכי שמתעקשת לנבור, לחטט ולנסות לבקע.
אך החוזק שלך הפך את שנינו לחסינים, ובעיקר לימד אותי להישען עליך בבטחון מלא שלא תתן לי ליפול. ואם לא הספקתי להגיד היום: אני אוהבת אותל רשע שלי, בעיקר בזכות אבל גם בגלל מי שאתה.
שבת שלום!

לפני 13 שנים. 20 בדצמבר 2011 בשעה 11:20

המון סמסים מרצדים על המסך החדש
מילים שמגיעות מכל עבר
אבל מילים הם רק אותיות
לעומתן, הרגשות שלך אלי עוטפים אותי גם מרחוק
כמו שמיכה חמה, מלטפת
בוקר, ערב, לילה
האהבה שלנו הפכה גלובאלית, קוסמופוליטית, מנפצת גבולות ושוברת את מוסכמות הזמן.