|
|
|
לפעמים
חלומות מתגשמים
כאלה שאפילו לא העזתי להעלות על דל שפתיי
לא רציתי לחשוב
לא רציתי לבקש
ובודאי שלא רציתי להראות.
לא את הגעגוע
ולא את הריקנות
אבל
לפעמים החיים מזמנים לנו הפתעות
והגורל מסתדר לו
והיום התרחשו כמעט בו זמנית שני אירועים מאושרים
שלא היתה לי יד ורגל ביצירתם
אבל
יד נעלמה דאגה לי והביאה את שני היקרים שלי קרוב אלי.
ואין לי אלה להודות על כך.
לילה טוב
לילה של הקלה.
זהו, עכשיו אפשר לנשום שוב.
אחרי הזמן הארוך הזה שבו יד נעלמה אחזה חזקה בגרוני, מנעה את נתיבי האויר והשאירה סימנים ברורים מאוד על הצוואר שלי
עכשיו אפשר לנשום שוב.
לא להרבה זמן,
אבל כל בועית חמצן עכשיו חיונית לי
כל שאיפה פנימה שנענית מיידית על ידי זרם אויר קר, צלול ומשיב נפש
אני נושמת שוב.
[url=
כל הזמנים שלנו ביחד, אתה לידי ואני צוללת לתוך העיניים שלך, לפעמים לא מקשיבה למילים, רק נושמת את האהבה עמוק פנימה.
ולא מספיק לי.
כל הפגישות שלנו, אחיזות הידיים, המגע של העור שלך כנגדי.
ואין בזה די.
וזה רק מתגבר והולך, מתעצם ועולה על גדותיו.
ובכלל שכחתי שאסור לי לדרוש.
היו לי כמה רגעים מתוקים של אושר הבוקר.
חיכיתי לזה כל השבוע, התכוננתי, תכננתי, הכנתי הכל. קמתי בבוקר עם הרגשה נפלאה בלב. הרגשה כזו שמרוממת את הנפש, אדרנלין כזה ששוטף את הגוף וגורם להרגשה קלילה וקרירה בחזה.
לקחתי הכל, נשמתי נשימה עמוקה, ונכנסתי.
דבר ראשון, להוריד נעלים. להרגיש את הרצפה הקרה תחת כפות רגליי.
מיד הרגשתי את ההוויה הזו סביבי, הרחתי, נגעתי, עשיתי כמה דברים... השתדלתי להשאיר חותם, במקום זה השארתי משהו אחר (כמה דברים אחרים).
ויצאתי.
מובן שנעלתי אחריי.
מוקדש באהבה לאחד והיחיד, לכל הרגעים הקסומים שלנו ביחד:
[url]
נכון.
בחרנו לא לכתוב, לפחות לא לפרסם.
אבל הפעם זה מקרה שונה, יוצא דופן ואם תגיד - גם פוסט זה יגנז.
אני כותבת כדי לא לשכוח.
הספירה לאחור נגמרה כבר מזמן, יום רודף יום ואני נוכחת לדעת שלמרות שאני מספרת לעצמי שוב ושוב את קורותינו - אני שוכחת פרטים קטנים.
ניצוצות קטנים של אושר, במרפסת מול הים, בשעת בוקר מוקדמת ועצלה, ימים של חופש. לו היתה ניתנת בידי הבחירה - הייתי בוחרת להישאר איתך שם, לצעוד ברחובות הקטנים יד ביד, להיטמע באווירה הפסטוראלית, וסתם להיות מאושרים.
ולאחר מכן מומולדת פרטי בהחלט ובלתי נשכח, אהבה גדולה.
שמת לב שהזכרונות שלי ברובם כוללים את הים? אני אוהבת את המרחבים שלו, את החרות שהוא מסמן ואת העומק שבו, עומק כזה שמזכיר לי אותך, אתה שבוחר להיות איתי בכל רגע, קשה או קשה פחות, לגונן, לשמור, לאהוב (בעיקר היום : "אני נכנס איתך!")...
זה לא פוסט סיכום, זה דוקא פוסט פתיחה, פתיחת שנה חדשה, ואם אני קצת עצובה עכשיו זה רק דמעות של אושר.
היתה שנה טובה, מעולה אפילו.
