נראה לי שזו כותרת חוזרת על עצמה. בכל שלב בחיי אני מתגעגעת למשהו, למישהו, לעצמי.
פעם כתבתי פוסט שכותרתו היתה "כמהה". הפוסט למיטב זיכרוני המקרטע, היה מוקדש לאדון מסוים, שבכל פעם הגיש לי את נפשו ומיד לאחר מכן שבר את לבי. וחוזר חלילה.
כן, אני מתגעגעת. אליו, מתגעגעת לזו שכרעה לידו בהשלמה, זו שלמדה כל שביב של מידע, כל פירור שהסכים להכניס בין שפתיה השוקקות, לזו שצעדה לידו בראש מורם ועדיין היתה לרגליו.
מיד לאחר מכן אני פוצחת בגעגוע לזמן בלעדיו. לתקופת הניק האחר, השונה. שם יכולתי להיות אחרת, עם אמת אחרת, פיזזתי כמו יונק דבש, אהבתי ואהבו אותי. חיי האישיים נפתחו, שוב לא הייתי צריכה להסתיר דבר.
והיתה גם תקופה של נסיעות ארוכות, ליליות למקום בו הפשיטו אותי מבגדיי, מרגשותיי ומנפשי. עמדתי עירומה, נתבקשתי להעלות את כח הסבל לגבהים שכאלה ולא תמיד הצלחתי.
הלכתי ושבתי, וכל פעם נשבעתי לא לחזור ובכל פעם ששיחה לילית גררה אותי עד שחר, הייתי מגיעה שוב.
תתפלאו, אבל גם לזה אני מתגעגעת.
וכיום, התנתקתי. הנפש השבורה שלי החכה לחפש מזור במקומות אחרים, ונירפאה.
מישהו מעוניין לשבור אותי שוב?
