אני אוהבת פומביות.
ההרגשה של עיניים שעוקבות אחרי, בוחנות אותי, מנסות לנחש את התגובה הבאה שלי, מגרה אותי עד לחלוחית.
במסיבות של הקהילה, לשבת על רצפה קרה למרגלותיו, להרגיש כלבה שלו, שמכשכשת בזנב בכל פעם שהוא מביט בי או מלטף את הראש שלי ולדעת שרגע לאחר מכן יגיע כאב מלווה בגאווה גדולה על כך שאני שלו, רכושו, ואף אחד מבין הסובבים הרבים לא יכול לתפוס את מקומו אלא רק להביט בהבנה ובחצי חיוך על הסיטואציה. להרגיש את העיניים המקנאות מסביב כשהוא נועץ אצבע אחרי אצבע לתוכי, מרעיד את גופי באדווה מתפשטת ופוקד עלי לפעור פה כדי לקלוט אותו, ככה, מול כולם, בלי טיפת בושה.
בדאנג׳ן, להיכנס כמו מלכה כשכולם מביטים בנו, להיעלם במבוך ולצאת ממנו פרועה, פרומה ומדדה עם עיניים בורקות, להישען על הצלב ולהודות על ישבן שמאדים לאיטו רק מכפות ידיו הגדולות, להתבלבל בספירה ולהיענש על כך, ולהסמיק כשהוא חופן אותי בזרועותיו ומנשק אותי בלהט ששמור רק לו.
וכששוחררתי והגעתי לבד, בשמלה שחורה קטנה על הבר, חופשיה לבחור מי יגע בי, מי יקבל אישור להתקרב ולחוש את הרטיבות שבין רגליי, מי יקבל רשות לחדור קצת יותר, זה יהיה תמיד מול קהל עיניים סקרניות, כאלה שמענגות את מוחי אפילו יותר מהגירוי הפיזי של החדירה.
בסצנת קוקהולד חביבה, כשאני ישובה על בול נלהב, בשיא הלהט, אלפית שניה לפני שאני מתפוצצת באורגזמה מטורפת, להביט ישר בעיניים המיוסרות של זה שכורע למרגלות המיטה עם כלוב על איברו הכאוב המנסה נואשות להזדקר, לראות אותו מסתכל עלי בכאב של אהבה וליפול לצידו מתנשפת ורועדת.
אני אוהבת את החופש שלי, את אפשרות הבחירה ואת הגיוון.
אני אוהבת פומביות.