מה תודה? תתפשטי.

*

It is both a blessing and a curse to feel everything so very deeply.

*

כמעט לא שמתי לב לילד שטייל עם הכלב.

הוא פסע באטיות אל שביל הגישה לגן, אבל הפסיק ללכת לכמה רגעים כשהלברדור השמנמן שהוביל עצר לרחרח משהו בערוגת פרחים. הספסל שישבתי עליו היה מספיק רחוק מהם כדי להניח שהוא לא הבחין בנו, אבל גם מספיק קרוב כדי לחשוד שאולי כן.

"יש כאן מישהו" היא קפצה כעבור רגע בהפתעה קלה. "תן לי לקום".

"למה?", הידקתי את האחיזה בגב התחתון שלה ככה שלא יכלה לקום מהברכיים שלי. "התנהגת לא יפה בפומבי, תקבלי את העונש שלך בפומבי" הוספתי, מלטף את התחת שלה בתנועה מעגלית. "יש לך מזל שאת בכלל לובשת מכנסיים עדיין."

"די נו זה לא מצחיק, יש מצב שאני מכירה אותו אנחנו חמש דקות מהבית שלי" היא ניסתה שוב.

צחקתי ונתתי לה לקום. היא התיישבה לידי, סמוקה מעט אבל מחייכת. תחבתי לפה סיגריה מחבילה שהייתה לי בכיס המעיל.

"אתה מעשן יותר מדי."

חייכתי אליה בתשובה והדלקתי את הסיגריה. הילד עם הכלב התקרב ועבר אותנו. "יש לך מזל שהוא הגיע", אמרתי, נושף עננה של עשן כחלכל שהסתלסל והתפזר באוויר הלילה.

"למה?" היא החזירה לי חיוך חתולי, "היית ממשיך להעניש אותי, אדוני?" היא הדגישה את המילה האחרונה עם יותר משמץ של סרקזם.

"שנינו יודעים שעל ההתנהגות שלך הערב מגיע לך יותר מהשניים וחצי ספנקים שקיבלת עכשיו..."

"לא נו אני למדתי" היא שרבבה שפה תחתונה והתקרבה אלי, מחבקת את הזרוע שלי. "אני אהיה ילדה טובה אני מבטיחה" היא ניסתה, מטיילת על הברך שלי עם שתי אצבעות משוחות בלק אדום לוהט.

בחנתי אותה, משועשע. "את תהיי טובה" אמרתי לבסוף, מנתק ממנה את המבט לרגע, "אבל את עדיין לא למדת". תפסתי אותה בזרוע, מתכוון להשכיב אותה שוב על הברכיים.

"לא, לא כאן" היא עצרה אותי. "אולי ההוא עם הכלב יחזור, או שיגיע מישהו אחר... ואנחנו ממש קרובים לבית שלי ואני ארצה למות אם יראה אותנו מישהו שאני מכירה. יש כאן עוד מקום לא רחוק, זה כמה דקות נסיעה. אף אחד לא יפריע לנו. תעניש אותי איך שתרצה", היא חזרה לשחק עם האצבע על הברך שלי ושלחה לי חיוך פתייני.

לקחתי עוד שאיפה וזרקתי את הסיגריה על הרצפה, מועך את הבדל עם עקב הנעל. "איך שבא לך" החזרתי לה חיוך "טוב, קומי.. אחריך".

= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =

נסענו באוטו, חולפים על פני בתים נמוכים, עצים ופנסי רחוב. בסוף עצרנו מחוץ לגן שעשועים. השעה היתה כמעט 2 בלילה והגן היה במפלס נמוך מהרחוב ומוקף בעצים – הכי הרבה פרטיות שהיינו יכולים לבקש.

ירדנו לגן והלכתי להשתין על אחד העצים. כשהסתובבתי גיליתי אותה יושבת על הבית-עץ הזה שמותקנות עליו המגלשה והנדנדות. זה הצחיק אותי קצת ושאלתי אם היא מתכוונת לרדת לקבל את העונש שהבטחתי לה.

היא ענתה שלא. גם זה הצחיק אותי. בחנתי אותה לרגע.

"אני הולך לשבת לסיגריה" החוויתי עם הראש לספסל קרוב. "כדאי מאד שתהיי לידי עד שאני מסים לעשן".

לא עברו שתי דקות והיא עמדה לידי כמו ילדה טובה, מסתכלת בעצבנות מצד לצד ומחכה לעונש שלה. כיביתי את הסיגריה וביקשתי שתוריד את הג'ינס עד לקרסוליים. היא כנראה הרגישה אמיצה פתאום וענתה לי שאם אני רוצה אותה בלי ג'ינס אני מוזמן להוריד אותם בעצמי. עניתי לה בספנק מהיר וחזק שהקפיץ אותה מהמקום, מלווה בהצהרה שאם אני אצטרך לחזור על עצמי עוד פעם היא תקבל גם את החגורה.

היא הורידה את הג'ינס.

הטיתי את הראש הצידה, מסמן לה להישכב על הברכיים שלי – ההוראה הראשונה באותו ערב שהיא צייתה לה בלי להתווכח. בימים כתיקונם הייתי נותן לה לשמור את התחתונים עליה כמה דקות לחימום, אבל כל השטויות שלה מנעו ממנה את הפריווילגיה הזו; דחפתי שתי אצבעות מתחת לגומי של התחתונים השחורים שלבשה ומשכתי אותם אל מתחת לירכיים שלה בתנועה מהירה. שמתי לב שהטוסיק שלה כבר זורח בורוד מקודם, אפילו באור הקלוש של פנסי הרחוב. היא שלחה יד אחורה להגנה, ולא השאירה לי ברירה אלא להצמיד אותה לגב התחתון שלה שלא תפריע.

המשכתי להעניש אותה ככה עוד מספר דקות, מפיק ממנה אאוצ'ים קטנים וחמודים כשעור פגש בעור וצובע את התחת שלה בגוון משגע של אדום בוהק.

ההמשך הוא כבר סיפור ליום אחר...

אז אתמול כשדיברתי עם חברה שלי בטלפון היא מספרת לי שתוך כדי שאנחנו מדברים היא נותנת לעצמה פליקים בירך עד שהיא אדומה כי היא רוצה "לראות כמה כאב היא יכולה לספוג".

נראה לכם שהיא מנסה להגיד לי משהו..?

.

 *

"But I don't want to go among mad people", Alice remarked.

"Oh, you can't help that", said the Cat: "we're all mad here. I'm mad. You're mad."

"How do you know I'm mad?" said Alice.

"You must be" said the Cat, "or you wouldn't have come here."

*

*

“Normal is an illusion. What is normal for the spider is chaos for the fly.”

(Morticia Addams)

*

הגיע לה...

וכתבנו שירים על עצמנו
ונגמרנו מרעל ודבש
כשהחושך ירד
רקדנו לבד
בעולם שכבר אין בו ממש

ניתוח פרוידיאני ל"הקוסם מארץ עוץ" שכתבתי* כחלק מעבודה בקורס בנושא הסימבוליות של נעליים.

פרויד הזה הורס כל חלקה טובה של זכרונות ילדות :(

* כשאני אומר "כתבתי" אני מתכון תרגמתי וחיברתי ממאמרים של אנשים אחרים, חכמים יותר ממני

-------------------------------------------------------------------------------------

המסע בארץ עוץ הוא אלגוריה למסעה הנפשי של דורותי ולתהליך ההתבגרות שהיא חווה במהלכו – אך לצד ההתבגרות הנפשית, קריאה פרוידיאנית של העלילה מספקת ראיות גם להתבגרותה הגופנית של דורותי: גילויים של מיניות והפיכתה מנערה לאישה.

על פי פרשנות זו, האירוע שמניע את העלילה כולה הוא מה שפרויד כינה "הסצנה הראשונית", אותו אירוע מבעית ומבלבל בו הילד חוזה לראשונה באקט מיני בין דמויות האב והאם בחייו. אירוע זה אינו נכלל בעלילה כמובן, אך מכיוון שדורותי, דודה ודודתה חיים כולם בבקתה קטנה (ובגרסת המקור הספרותית אף חולקים חדר שינה), הוא נוכח גם בהעדרו. חרדותיה האדיפליים של דורותי, המתעוררים בעקבות סצנה ראשונית זו, מתורגמים לטורנדו (המניע את עלילת החלום), אותו עמוד-ענן שהוא אובייקט פאלי במהותו. כאשר הטורנדו נושא את דורותי לעוץ, מתאפשר לה לשחזר את אותה סצנה ראשונית באמצעות שרשרת של אירועים בהיקף מצומצם יותר, עמם היא מסוגלת להתמודד נפשית. דודתה של דורותי, אשר ניכר בחלקו הראשון של הסרט כי אינה מסוגלת לספק לה אהבה ותשומת לב כפי-צורכה – בעיה אשר לדורותי אין את הכלים להתמודד עמה בעולם האמיתי – מיוצגת בחלומה הן על ידי המכשפה הרעה מהמזרח והן על ידי המכשפה הטובה מהצפון, באופן המסמל את יחסה האמביוולנטי של דורותי לדודתה. כאשר ביתה של דורותי נוחת על המכשפה הרעה מהמזרח היא כמו הורגת את הפן השלילי באישיות של בדודתה, אך מכיוון שהדבר נעשה כביכול שלא בשליטתה אלא באשמת הטורנדו, היא משוחררת מרגשות אשם בשל כך. דורותי מתמודדת גם עם רגשותיה כלפי דודה (אולם באופן פחות דרמטי)  – דמות האב בחייה, המיוצג על ידי הקוסם מעיר האזמרגד, שכל כולה מגדלים פאליים. לאחר שדורותי הורגת גם את המכשפה הרעה מהמערב, היא מביאה לקוסם את מקל המטאטא שלה – פאלוס נוסף, אשר דורותי משיבה לבעליו החוקיים, דמות האב. אירועים אלה מתכתבים עם השלב הפאלי בהתפתחות הילד, ומהווים עדות נוספת להתבגרותה המינית של דורותי ולהבנתה את מיניותה, המתגלה לה לאורך מסעה. לבסוף, דורותי אף מסייעת לקוסם להגשים את משאלותיהם של חבריה למסע ולהפכם מבובות חסרות לב או מוח לאנשים של ממש – ובאופן סמלי תופסת, לצד הקוסם, את תפקיד ההורה, ובכך מבססת את מיניותה ונשיותה.

משהבנו את המאפיינים הפרוידיאניים בעלילה, ניתן לבחון את נעלי האודם בהקשר לפרשנות זו. תחילה, חשוב לצין כי במקור הספרותי, הנעליים הן נעלי כסף ולא נעלי אודם. אמנם הסיבה לשינוי נעוצה בעיקר בכך שיוצרי הסרט ביקשו לנצל בצורה מיטבית את טכנולוגית הטכניקולור החדשנית לזמנה שאפשרה לראשונה להציג סרטים בצבע – אך יתכן כי הבחירה דווקא בצבע האדום, ולא בצבע אחר, אינה מקרית. בעולם הדימויים הספרותי, אדום במקרים רבים משויך אסוציאטיבית לדם, וכאשר מדובר בנערה צעירה – למחזור החודשי, וכפועל יוצא מכך להתבגרות מינית באופן כללי. סמליות זו מתכתבת באופן נפלא עם הפרשנות לפיה מסעה של דורותי בעוץ הוא אלגורי להפיכתה מנערה לאשה, אך נעלי האודם תומכות בפרשנות הפרוידיאנית באופן נוסף: הנעליים אינן מגיעות לחזקתה של דורותי כי היא מבקשת אותן, היא אפילו אינה נועלת אותן – הן מופיעות על רגליה באורח פלא בכוח קסמה של גלינדה, מבלי שהיא אפילו שואלת את דורותי אם היא רוצה בהן. הנעליים, כמו המחזור החודשי, הופכות לפתע לחלק מחייה של דורותי – "כאן הן נמצאות וכאן יישארו", אומרת לה גלינדה. בתחילה, דורותי מפחדת מהנעליים ורואה בהן סוג של קללה – הן הסיבה לכך שהמכשפה הרעה רודפת אחריה והמקור לצרותיה. אך כאשר מסעה מתקרב לקיצו, היא מפענחת את סודן של הנעליים ומבינה את הכוח הטמון בהן – כמו נערה מתבגרת המבינה לראשונה את הכוח הטמון בנשיותה. כך, דורותי שבה לקנזס – לאחר מסע בו התבגרה הן פיזית והן מטאפורית – כאשר ברשותה הבנה טובה יותר של עצמה כאדם וכאשה, היא אינה ילדה יותר – ומוכנה להצטרף לעולם המבוגרים.

http://www.judygarlandsrubyslippers.com/pictures/rare-letter-from-kent-warner-the-founder-of-the-ruby-slippers.jpg