כמעט לא שמתי לב לילד שטייל עם הכלב.
הוא פסע באטיות אל שביל הגישה לגן, אבל הפסיק ללכת לכמה רגעים כשהלברדור השמנמן שהוביל עצר לרחרח משהו בערוגת פרחים. הספסל שישבתי עליו היה מספיק רחוק מהם כדי להניח שהוא לא הבחין בנו, אבל גם מספיק קרוב כדי לחשוד שאולי כן.
"יש כאן מישהו" היא קפצה כעבור רגע בהפתעה קלה. "תן לי לקום".
"למה?", הידקתי את האחיזה בגב התחתון שלה ככה שלא יכלה לקום מהברכיים שלי. "התנהגת לא יפה בפומבי, תקבלי את העונש שלך בפומבי" הוספתי, מלטף את התחת שלה בתנועה מעגלית. "יש לך מזל שאת בכלל לובשת מכנסיים עדיין."
"די נו זה לא מצחיק, יש מצב שאני מכירה אותו אנחנו חמש דקות מהבית שלי" היא ניסתה שוב.
צחקתי ונתתי לה לקום. היא התיישבה לידי, סמוקה מעט אבל מחייכת. תחבתי לפה סיגריה מחבילה שהייתה לי בכיס המעיל.
"אתה מעשן יותר מדי."
חייכתי אליה בתשובה והדלקתי את הסיגריה. הילד עם הכלב התקרב ועבר אותנו. "יש לך מזל שהוא הגיע", אמרתי, נושף עננה של עשן כחלכל שהסתלסל והתפזר באוויר הלילה.
"למה?" היא החזירה לי חיוך חתולי, "היית ממשיך להעניש אותי, אדוני?" היא הדגישה את המילה האחרונה עם יותר משמץ של סרקזם.
"שנינו יודעים שעל ההתנהגות שלך הערב מגיע לך יותר מהשניים וחצי ספנקים שקיבלת עכשיו..."
"לא נו אני למדתי" היא שרבבה שפה תחתונה והתקרבה אלי, מחבקת את הזרוע שלי. "אני אהיה ילדה טובה אני מבטיחה" היא ניסתה, מטיילת על הברך שלי עם שתי אצבעות משוחות בלק אדום לוהט.
בחנתי אותה, משועשע. "את תהיי טובה" אמרתי לבסוף, מנתק ממנה את המבט לרגע, "אבל את עדיין לא למדת". תפסתי אותה בזרוע, מתכוון להשכיב אותה שוב על הברכיים.
"לא, לא כאן" היא עצרה אותי. "אולי ההוא עם הכלב יחזור, או שיגיע מישהו אחר... ואנחנו ממש קרובים לבית שלי ואני ארצה למות אם יראה אותנו מישהו שאני מכירה. יש כאן עוד מקום לא רחוק, זה כמה דקות נסיעה. אף אחד לא יפריע לנו. תעניש אותי איך שתרצה", היא חזרה לשחק עם האצבע על הברך שלי ושלחה לי חיוך פתייני.
לקחתי עוד שאיפה וזרקתי את הסיגריה על הרצפה, מועך את הבדל עם עקב הנעל. "איך שבא לך" החזרתי לה חיוך "טוב, קומי.. אחריך".
= = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = = =
נסענו באוטו, חולפים על פני בתים נמוכים, עצים ופנסי רחוב. בסוף עצרנו מחוץ לגן שעשועים. השעה היתה כמעט 2 בלילה והגן היה במפלס נמוך מהרחוב ומוקף בעצים – הכי הרבה פרטיות שהיינו יכולים לבקש.
ירדנו לגן והלכתי להשתין על אחד העצים. כשהסתובבתי גיליתי אותה יושבת על הבית-עץ הזה שמותקנות עליו המגלשה והנדנדות. זה הצחיק אותי קצת ושאלתי אם היא מתכוונת לרדת לקבל את העונש שהבטחתי לה.
היא ענתה שלא. גם זה הצחיק אותי. בחנתי אותה לרגע.
"אני הולך לשבת לסיגריה" החוויתי עם הראש לספסל קרוב. "כדאי מאד שתהיי לידי עד שאני מסים לעשן".
לא עברו שתי דקות והיא עמדה לידי כמו ילדה טובה, מסתכלת בעצבנות מצד לצד ומחכה לעונש שלה. כיביתי את הסיגריה וביקשתי שתוריד את הג'ינס עד לקרסוליים. היא כנראה הרגישה אמיצה פתאום וענתה לי שאם אני רוצה אותה בלי ג'ינס אני מוזמן להוריד אותם בעצמי. עניתי לה בספנק מהיר וחזק שהקפיץ אותה מהמקום, מלווה בהצהרה שאם אני אצטרך לחזור על עצמי עוד פעם היא תקבל גם את החגורה.
היא הורידה את הג'ינס.
הטיתי את הראש הצידה, מסמן לה להישכב על הברכיים שלי – ההוראה הראשונה באותו ערב שהיא צייתה לה בלי להתווכח. בימים כתיקונם הייתי נותן לה לשמור את התחתונים עליה כמה דקות לחימום, אבל כל השטויות שלה מנעו ממנה את הפריווילגיה הזו; דחפתי שתי אצבעות מתחת לגומי של התחתונים השחורים שלבשה ומשכתי אותם אל מתחת לירכיים שלה בתנועה מהירה. שמתי לב שהטוסיק שלה כבר זורח בורוד מקודם, אפילו באור הקלוש של פנסי הרחוב. היא שלחה יד אחורה להגנה, ולא השאירה לי ברירה אלא להצמיד אותה לגב התחתון שלה שלא תפריע.
המשכתי להעניש אותה ככה עוד מספר דקות, מפיק ממנה אאוצ'ים קטנים וחמודים כשעור פגש בעור וצובע את התחת שלה בגוון משגע של אדום בוהק.
ההמשך הוא כבר סיפור ליום אחר...
