מה תודה? תתפשטי.

(הסיפור הזה, בניגוד לקודם, מבוסס באופן חלקי למדי על המציאות. חלק ממה שמתואר בו אמיתי לגמרי, וחלק אחר דמיוני לחלוטין. אני אשאיר לכם להחליט מה פיקטיבי ומה לא)



לקיר יש גוון של שמנת, היא חושבת. או אולי בעצם אוף ווייט. או בז'? היא לא בטוחה. היא מהרהרת בעובדה שלעולם לא הייתה שמה דעתה לפרט שולי כל כך, אם לא הייתה נמצאת במצב בו היא נתונה כעת. היא סוקרת באטיות את הצל שלה המוטל על הקיר, בוחנת את הצורה שמטילים כל קימור וקווצת שיער.
היא שומעת אותו בסלון, מתרומם מהספה ונכנס למטבח. גל קצר וחד של קור מזדחל במעלה עמוד השדרה שלה וגורם לה להזדקף באחת. היא נעשית ערה לדופק המאיץ בחזה, להלמות הדם ברקותיה. היא נרגשת, מנסה לשווא להשתלט על התחושה של חשש מהול בציפייה שמציפה אותה.
היא שומעת את המתג כשהוא מכבה את האור במטבח ומתחיל להתקדם לכיוון חדר השינה שלה. היא יודעת בערך למה היא צריכה לצפות – זו לא הפעם הראשונה שהוא מעניש אותה – אבל בפעם הקודמת זה היה מיידי, מהיר. בלי זמן לחשוב. הוא לא נתן לה לחכות ככה.
הצעדים מתקרבים. היא לוקחת נשימה עמוקה, מדמיינת ברגע אחד קצר עשר גרסאות שונות למה שעשוי לקרות לאחר שיכנס, חושבת לעצמה שלא אכפה לה שיעשה בה מה שירצה, רק שיגאל אותה מהתחושה הופכת הבטן הזאת של חוסר וודאות.
היא שומעת את הדלת נפתחת.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

עברו כמעט שבועיים מאז ההרפתקה הקטנה שלנו במשרד. אני חושב שהיא הייתה מעט נבוכה ממה שקרה, אבל אף אחד מאתנו לא העלה את הנושא. סוג של הסכמה שבשתיקה שאין סיבה לדבר על מה שהיה.
בימים הראשונים שלאחר מכן היא הייתה כנועה מהרגלה. ניסוח בעייתי כשלעצמו, כי ההרגל שלה הוא, בפשטות, לא להיות כנועה. היא עדיין הייתה עצמה, השיחות בינינו אותן השיחות והיחסים אותם יחסים, אבל היא כאילו סימנה לעצמה קו אדום דמיוני שהיא נזהרה לא לחצות. חוצפנית, אבל לא יותר מדי. מתגרה, אבל במידה. ניסיתי לתעל את מעט הפרובוקציות שהפנתה אלי למשהו מעניין, אבל היא לא שיתפה פעולה במשחק. אולי היא סתם ביקשה לשחק בי, ללכת על הגבול הדק שבין ההתרסה הכללית שהפגינה כלפי העולם לבין המרדנות המדויקת והמכוונת שתמיד הפנתה אלי, שידעה שלוחצת אצלי על כל הכפתורים הנכונים, שמטריפה את החושים שלי וגורמת לי לרצות לעשות לה טוב ורע וכואב ונעים והכל ביחד. ואולי סתם לא רצתה להיענש שוב, כנראה שלעולם לא אדע. ככה או ככה, באותם ימים היא הקפידה לא לתת לי שום תירוץ טוב להעניש אותה.

ואז נעלם הספל האדום.
הספל האדום היה מתנה מידידה טובה שלי שהשתחררה. מזכרת ששמרתי מתקופה אחרת בשירות שלי, מזמן אחר ומקום אחר. פריט שידעתי שגם אם אסתכל עליו בעוד עשר או עשרים שנה, יזכיר לי תקופה מהיפות שהיו לי. בדיוק מסוג הפריטים אליהם אנשים מתכוונים כשהם אומרים "בעל ערך סנטימנטלי". הוא היה מונח על שידה במשרד שלי, ואני בעצמי הקפדתי לא להשתמש בו כדי לא להסתכן בכך שישבר.
בוקר אחד שמתי לב שהוא חסר. המשרד שלה היה בצד הנגדי של המסדרון, כמעט מול המשרד שלי, ובדרך כלל אם משהו נעלם, זה היה הימור טוב להניח שהוא "הושאל" ונמצא שם.
הדלת הייתה סגורה כמעט לגמרי. דפקתי פעמיים ונכנסתי. היא ישבה שם עם עוד שתי חיילות.
"לא ראיתן במקרה ספל אדום שהיה על השולחן שלי, נכון?"
שתיקה קצרה. החלפת מבטים.
היא הסתכלה עלי, נושכת את השפה התחתונה. "כן... רציתי להגיד לך... לקחתי אותו אתמול אחרי שהלכת ו..."
"והוא נשבר בטעות. הפלתי אותו מהשולחן..." אחת הבנות קטעה אותה.
"אני אקנה לך חדש." היא לקחה את זכות הדיבור שוב, "אני מצטערת."
"יש לי מספיק ספלים, אני לא צריך חדש..." עניתי לה ביובש, "זו הייתה מתנה."
"לא ידעתי. סליחה."
לא היה לי שום דבר להגיד. תקעתי בה מבט לא מרוצה ויצאתי.
היא יצאה אחרי למסדרון, אחזה בזרוע שלי. "די, אל תכעס. באמת שלא ידעתי."
בהיתי בה לרגע. "אני לא כועס, אני יודע שלא ידעת... אני מבואס. מותר לי?"
היא לקחה עוד צעד קטן לכיוון שלי, התקרבה אלי קצת יותר ממה שהייתה צריכה בהתחשב בעובדה שהיינו במסדרון. "אל תהיה מבואס. אני חושבת שאני יודעת איך לפצות אותך" היא אמרה לי בשקט וחייכה.
"את יכולה לנסות", החזרתי לה חיוך קלוש, לא רוצה להראות לה שקנתה אותי בהבטחה שלה. היא חייכה שוב וחזרה למשרד, ואני חזרתי לשלי, משתעשע במחשבה על אופי הפיצוי אליו התכוונה.

בערב אני נרדם ברכבת בדרך חזרה הביתה. כשאני מתעורר בתחנה שלי אני רואה שהיא שלחה לי סמס כשישנתי: "אמא שלי לא ישנה בבית היום... חשבתי שאולי תרצה לבוא לעשות לי בייביסיטר :)".
אני חושב קצת ושואל אם היא מתכוונת להתנהג יפה. היא עונה שאולי. אנחנו קובעים לעשר.

- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -

אנחנו יושבים אצלה בסלון ומסיימים בקבוק שני של גולדסטאר. על השולחן שתי חבילות סיגריות ובקבוק טקילה. חלון גדול ופתוח שמשקיף על העיר מכניס לחדר בריזה קרירה של סוף הקיץ, אבל היא לובשת רק תחתונים וסווטשירט אפור שגדול עליה בשתי מידות. היא יצאה מהמקלחת בדיוק לפני שהגעתי, והשיער שלה פזור ורטוב ומריח משמפו.
שנינו שיכורים בדיוק במידה הנכונה ומצחיקים אחד את השני, מדברים על השטויות הרגילות שאנשים שמכירים טוב וגם ככה רואים אחד את השני כל יום מדברים עליהן. אני מרוח על הספה, היא יושבת על הכורסא עם רגליים שלוחות קדימה שנחות מסוכלות על הברכיים שלי.
היא מרימה אלי זוג עיניים מהכורסא. "אני מצטערת על הספל" היא מעלה את הנושא. "אני מרגישה לא נעים עם זה. גם לקחתי לך אותו בלי לבקש וגם הוא נשבר בסוף..."
"כן... אני חושב שאת עדיין חייבת לי פיצוי" אני מלכסן אליה מבט.
"אני יודעת", היא מזדקפת מעט ושולחת לי חיוך דק "חשבתי שאולי יהיה לך עונש יצירתי בשבילי".
אני תוחב לפה סיגריה חדשה ומדליק, נושף עשן ומסתכל עליה. "אני חושב שאת צודקת" אני מחייך בחזרה ובוהה בה עוד רגע קצר. "אני אגיד לך מה נעשה. לכי לחדר. תחכי לי על המיטה, על הברכיים עם הפנים לקיר". החיוך שלה מתרחב מעט "אני אסיים כאן את הסיגריה. אני צריך לחשוב על העונש שלך."
"קינקי" היא מחייכת לרגע, מכווצת שפתיים וקמה לכיוון החדר.
אני נשאר על הספה עם הסיגריה ביד. כבר חשבתי שהיא לא בעניין, שהפעם הקודמת הייתה רק משחק מקדים מבחינתה. ופתאום היא באה לי עם היציאה הזאת של "אולי תעניש אותי". אני מנסה להחליט אם היא אוהבת את זה ומתביישת וחיכתה לתירוץ המתאים, או שסתם היא רוצה לפצות אותי והיא זורמת עם זה כי היא יודעת שזה מדליק אותי. אחרי דקה קצרה של מחשבה אני מחליט שבשלב הזה לא מעניינת אותי כל כך הסיבה, וגם אם היא עושה את זה רק בשבילי זה מצוין. אני לוקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, מכבה אותה וקם.
כשאני נכנס לחדר אני מוצא אותה על המיטה, יושבת על הברכיים עם הפנים לקיר. הסווטשירט שלה גבוה רק במעט מהנקודה בה הירכיים פוגשות את הישבן, ואני מספיק לגנוב מבט לפני שהיא מסתובבת ונפנית אלי.
"נו? חשבת על העונש שלי?" היא מתגרה.
אני מתיישבת למרגלות המיטה ומביט בה. "את יודעת מה העונש שלך" אני מסמן עם העיניים לכיוון הברכיים שלי. היא נותנת בי מבט קצר ומחייכת חיוך קטן, מתוח, ואז זוחלת על המיטה ומתקדמת לעברי, רוכנת לכיווני בכוונה להישכב עלי.
אני הודף אותה בעדינות עם היד. "לא ככה. תורידי את החולצה."
היא מרימה גבה אבל עדיין מחייכת, פושטת את החולצה בצייתנות. אני מגלה שהיא לא לובשת חזייה. השדיים שלה מביטים בי, קופצניים ועליזים. כשהיא נשכבת על הברכיים שלי אני מגלה גם שהתחתונים שלה הם לא יותר מחוטיני קטן ושחור.
אני מתחיל בחימום עם מכות קטנות וזריזות. היא מתנועעת קצת, מתכווצת קצת עם כל מכה. האנחות שלה שקטות וקצרות, שילוב מוזר של עונג וכאב. אני נכנס לדמות ומדבר אליה תוך כדי, מסביר לה למה היא נענשת ומדגיש כל משפט במכה חדה. היא עונה בעוד אנחות.
הישבן שלה כבר ורוד וחמים, ואני תוחב אצבע לרצועת הגומי של החוטיני ומותח אותו למעלה. "גם ככה זה לא מכסה כלום", אני אומר ומשחרר את הגומי, נותן לחוטיני לחזור למקומו בהצלפה, ולאחר מכן אוחז בו בשנית ומוריד אותו בתנועה מהירה.
אני ממשיך עם ספנקים חזקים ומדודים, נהנה לבחון את הצורה שהיד משאירה בכל פעם שהיא פוגשת בעור החשוף, את הדרך החמודה בה העכוזים מקפצים עם כל מכה. הישבן שלה מתחמם ומאדים, האנחות הופכות לגניחות. עם כל מכה היא בועטת, מזיזה את האגן ומתחככת בי.
אני נהנה להעניש אותה, אבל שם דעתי לעובדה שהילדה שוכבת עלי ערומה, וחשוב מכך – חרמנית. אני מפסיק עם הספנקינג ומניח את שתי כפות הידיים על המיטה. אחרי שלוש או ארבע שניות היא מבינה שנגמר. היא מתרוממת בלי מילים, נעמדת מולי. החוטיני השחור נח מסביב לקרסוליים שלה, והיא פוסעת מתוכו באטיות ומותירה אותו על הרצפה, מתיישבת עלי ומתחילה לנשק אותי, נשיקות קטנות ואטיות שמתגברות ומתארכות כשהיא מורידה ממני את החולצה והודפת אותי אחורה, נשכבת מעלי. היא מנשקת את דרכה אל הצוואר ומשם אל החזה ולאורך הבטן. השפתיים שלה פוגשת בג'ינס שלי. היא משתהה לרגע, מרימה אלי זוג עיניים בורקות, פותחת את החגורה באטיות ומחייכת. "אני חושבת שאני יכולה לעשות עוד משהו קטן כדי לפצות אותך".