בחנתי את פיסת הנייר שהיא הגישה לי. "מבחן בשיטות מחקר כמותיות", היה מודפס בחלקו העליון של הדף באותיות שחורות בולטות. "מועד ב". מתחת לכותרת נרשם בכתב גדול ואדום המספר 42, מוקף בעיגול אדום כועס.
"אני ממש צריכה להצליח במועד ג" היא אמרה כשהרמתי אליה מבט מהדף, נושכת את שפתה התחתונה.
הסתכלתי בה רגע ארוך לפני שעניתי, מנסה להחליט אם היא לחוצה או נרגשת, או אולי קצת משניהם. "אני גם חושב" אמרתי לבסוף כשאחזתי בזרועה. "בואי נראה אם אני יכול לעזור לך עם זה". היא הופתעה ברגע הראשון, אבל נתנה לי להוביל אותה ללא התנגדות ולהעמיד אותה מאחורי המשענת של הספה. אספתי את הקיין מהכורסה ונעמדתי מאחוריה. היא הסתובבה ותלתה בי מבט שואל.
"את צריכה הזמנה מיוחדת?" סיננתי בחוסר סבלנות. "תתכופפי". זווית הפה שלה התעקלה לחיוך דק לרגע קצר, אבל היא הסתובבה ונשכבה על משענת הספה בצייתנות, מניחה את ידיה על המושב בצד השני. היא עדיין הייתה יחפה, אבל גרבה עכשיו גרביים לבנים ארוכים שנמתחו עד גובה הברך, וכפות הרגליים הקטנות שלה בקושי נגעו ברצפה כשהייתה כפופה ככה על הספה. החצאית הקצרה והירוקה שלבשה התרוממה כשהתכופפה, חושפת מעט את הקפל החמוד שבין הירכיים לישבן.
פסעתי לצד שמאל שלה, מעביר את הקיין מיד ליד. "איך את מסבירה את ה 42 הזה?"
"אני לא יודעת, חשבתי ש..."
"את חושבת שלמדת מספיק?" קטעתי אותה.
"לא, אבל המרצה שלי אמר שיהיה..."
"זה לא מעניין", הנחתי את הקיין לאורך רגליה, קצת מעל הברך. "את יודעת מה ההיפך מהצלחות, דרדסית?" שאלתי, מניע את המקל במעלה ירכיה בתנועה איטית.
היא שתקה לרגע, מנסה להבין לאן השאלה מובילה. "כשלונות?", נסתה לבסוף.
תחבתי את הקיין מתחת לחצאית והעליתי אותה למעלה, חושף טוסיק מקסים ועגול שהיה מכוסה בקושי בתחתונים לבנים צמודים ומקושטים בדוגמת תחרה. נתתי למקל לטייל בעדינות לאורך גבה, שהתקשת ונמתח למגע העץ הקשה והקר. את הולכת להצטער שלא לבשת משהו שיגן עליך קצת יותר, יקירתי, חשבתי לעצמי.
"תירוצים", עניתי לה. "ההפך מהצלחות הם תירוצים. לכשלונות שלך יהיו השלכות, והתירוצים לא יעזרו לך ולא יעניינו אף אחד". הנחתי את המקל לרוחב ישבנה, נגיעה קלה ומרפרפת, כמו מסמן את המטרה לפני התקיפה. פלחי הישבן שלה התכווצו במגננה. "את תספרי כל מכה בקול רם" הודעתי לה אחרי שהות של כמה שניות, "ואחרי כל מספר תגידי תודה אדוני".
"עד כמה אנח.."
"עד כמה שאני אחליט".
היא פלטה אנחה קטנה של הפתעה כשהמכה הראשונה נחתה, חדה ומהירה, משאירה פס ורוד דק במקומות בהם התחתונים לא הגנו על הטוסיק הקטן והחמוד. היא כמעט שלחה את היד אחורה באינסטינקט, אבל השתלטה על עצמה. "אחת, תודה אדוני".
"ספרי לי למה לא למדת"
"המבחן היה בשני והייתי כל הסופ"ש בבית של ההורים אז תכננתי ללמוד כל ראשון, אבל הייתה יום הולדת לחברה שלי בערב..."
פלאק!!
"שתיים, תודה אדוני" היא איבדה אוויר לרגע אבל המשיכה "ותכננתי ללמוד כל היום לפני שאני הולכת אבל היה לי שיעור חיטוב אחר הצהריים וכבר לא הלכתי שבוע לפני זה אז..."
פלאק!!
"שלוש, תודה אדוני" היא הייתה מוכנה הפעם, "אז תכננתי להגיע לתל אביב על הבוקר וללמוד כל היום ואז ללכת לשיעור וללמוד עד הערב אבל..."
פלאק!!
היא גנחה ושלחה יד מאחורי גבה, מניחה יד על הישבן כאילו להגן עליו. נקשתי שתי נקישות קלות על אצבעותיה עם המקל, בעדינות אך בתקיפות. היא הבינה את הרמז והזיזה את היד בחזרה למקומה על הספה. "ארבע, תודה אדוני. אהה... איפה הייתי?"
"תכננת ללמוד כל היום..."
היא לקחה אוויר. "תכננתי ללמוד כל היום, אבל כשהגעתי ראיתי ששותפה שלי השאירה את הדירה בבלגן נוראי ו..."
היא הפסיקה ונאנקה בהפתעה כשהרגישה את האצבעות שלי בתוך רצועת הגומי של התחתונים שלה, מושכות אותם כלפי מעלה כך שנכנסו בין פלחי ישבנה כדי לחשוף את החלק העליון של הטוסיק, עדין ובהיר בניגוד לירכיה השזופות. "תמשיכי", הוריתי.
"אה... אז הדירה הייתה מבולגנת וממש רציתי לסדר אותה ואז כבר היה..."
פלאק!!
"חמש, תודה אדוני... ואז כבר היה צהריים והתחלתי ללמוד אבל אז שותפה שלי הגיעה הביתה ורצינו להכין צהריים ו..."
פלאק!!
היא התייפחה ושלחה שוב את היד לאחור.
תפסתי אותה באמה ושלפתי אותה בחזרה למעלה לעמידה. "אם את לא יכולה לשמור על הידיים שלך אני אצטרך לעשות את זה בשבילך", השלכתי את הקיין הצידה. בין אם מהפתעה או מצייתנות (או סתם כי הייתה קטנה וחלשה ממני), היא לא התנגדה כשהנחתי את רגל שמאל שלי על ידית הספה וכופפתי אותה מעליה. אחזתי ביד ימין שלה ביד שמאל שלי, לחוצה לחלק התחתון של גבה.
יד ימין שלי פגשה בישבן שלה מהר ובעוצמה, משאירה על אחת הלחיים סימן אדום בוהק היכן שנחתה וסוחטת ממנה יבבה של כאב והפתעה.
"לא אמרתי לך להפסיק לספור".
"שבע, תודה א..."
סלאפ!!
היד שלי נחתה חזק על הלחי השניה, שוברת את המילים שלה לאנחה. "היינו בשש".
"שש, תודה אדוני", היא אמרה בקוצר נשימה.
סלאפ!!
"שבע, תודה אדוני", זנחנו את הסיבות שגרמו לה לא ללמוד ולהיכשל במבחן.
סלאפ!!
"שמונה, תודה אדוני", הגוף שלה התקמר על הברך שלי, נמתח מעוצמת המכה.
סלאפ!! סלאפ!!
"תשע, תודה אדוני... עשר, תודה אדוני..."
יד ימין שלי מצאה את רצועת הגומי של התחתונים ומשכה אותם למטה בתנועה מהירה עד מעל לברכיה.
סלאפ!! סלאפ!! סלאפ!!
"אחת עשרה תודה אדוני, שתיים עשרה תודה אדוני, שלוש עשרה תודה אדוני..." היא התנשפה, לא מוכנה עדיין לקצב ההולך וגובר של המכות.
סלאפ!! סלאפ!! סלאפ!!
ארבע עשרה תודה אדוני, חמש עשרה תודה אדוני, שש עשרה תודה אדוני..." הטוסיק שלה בהק באדום היכן שהיה שזוף, וזרח בורוד היכן שלא.
סלאפ!! סלאפ!! סלאפ!! סלאפ!!
"שבע עשרה תודה אדוני..." היא יבבה, "שמונה עשרה תודה אדוני... תשע עשרה תודה אדוני, עשרים תודה אדוני..." הקול שלה נשבר ליבבה חלשה.
סלאפ!! סלאפ!! סלאפ!!
היא הפסיקה לספור, רק התייפחה בשקט, מתפתלת עם כל מכה, התחתונים כבר מזמן תלויים ברפיון מסביב לקרסוליה.
"כל השטויות האלה..." סלאפ!! "שעשית במקום ללמוד..." סלאפ!! "שוות את ה 42 הזה?" סלאפ!!
"לא..." היא מלמלה בקול חלוש.
"לא שמעתי" סלאפ!!
"לא אדוני..." היא ענתה בקול רם יותר.
"הן שוות מועד ג'..?" סלאפ!! "הן שוות את זה?" סלאפ!! סלאפ!! סלאפ!!
"לא..." היא התייפחה בשקט.
הנחתי את כף ידי בעדינות על הישבן שלה, מלטף אותו בתנועות מעגליות. השתהתי כך כמה רגעים, נותן לה לבכות ולפרוק ולהחזיר לעצמה את הנשימה, מרגיש את החמימות שעולה מהטוסיק שהיה אדום ורך מהמכות.
הקמתי אותה בחזרה לעמידה. היא הרימה אלי מבט בעיניים לחות, שבילים דקים של דמעות מטיילים במורד הלחיים שלה. השפה התחתונה שלה רעדה מעט. כששלחה יד כדי להרים את התחתונים עצרתי אותה. ביקשתי ממנה שתביא קרם לחות, וכשחזרה מהחדר ביקשתי שתשכב. היינו שם כך על הספה בלי מילים, שקטים פרט להתייפחות השקטה שלה ולנשימותיה שהיו מעט כבדות עדיין, היא שוכבת על הבטן ואני יושב לידה ומורח את הקרם הקר על הטוסיק הקטן והחם. החטא ועונשו, וההזדככות שבסוף.
אחר כך, כשהשותפה שלה נכנסה לדירה עם טלפון צמוד לאוזן ביד אחת וכוס פלסטיק גדולה מארומה בשנייה, היא מצאה אותנו שוב יושבים ומעשנים סיגירה, היא בברכיים מקופלות על הספה ואני על הכורסא. היא הכירה בינינו בשטחיות, שותפה-שלי-ידיד-שלי-מהלימודים, ידיד-שלי-מהלימודים-שותפה-שלי. השותפה חייכה ביובש ונכנסה למטבח.
כשסיימנו את הסיגריה אמרתי כמה מילות פרידה, קשקשתי משהו על סיכומים ומועדי ג' ויצאתי מהדלת, חושב לעצמי שאולי זה עזר לה והיא תצליח יותר במבחן הבא.
אבל בעצם, גם קצת מקווה שלא.
- סוף -
