אני לא נוהג לכתוב כאן על נושאים שלא קשורים לעולם התוכן הצר של הכלוב, אבל אחרוג ממנהגי כדי לשתף סטאטוס מקסים שכתבה מישהי שאני מכיר על היום החשוב הזה. (מיותר לציין, אבל עד כמה שידוע לי אין לה שום קשר לכלוב וזה מפורסם כאן ללא ידיעתה). תקדישו רגע לקרוא את זה.
היום הזה מרגיז אותי. היום הזה מרגיז אותי, כי פתאום כולם כ"כ אכפתיים.
כי פתאום כולם נזכרים לכתוב סטטוסים נרגשים וזועמים על מצב הניצולים במדינה, על כך שלאיש לא אכפת. גם לכם לא אכפת, בשאר ימות השנה.
היום הזה מרגיז אותי, כי פתאום אתרי החדשות מלאים סיפורים עצובים על גיבורי מלחמה. כי פתאום מזמינים קשיש בן 90 להתארח בסלון של מישהו ולדבר על עברו. פתאום, היום, זוכרים.
היום הזה מרגיז אותי, כי פתאום אתם נזכרים שיש לכם סבים וסבתות ששרדו את השואה ומספרים פה את הסיפור שלהם בכזה עצב נוגה ואהבה עצומה, כאילו שכחתם שבכלל לא ביקרתם אותם כבר חצי שנה בבית האבות.
היום הזה מרגיז אותי, כי אני לא מספיק מבקרת את סבא שלי, ניצול השואה. כי לא מספיק אכפת לי. חוץ מהיום.
