הסיפור הראשון שפרסמתי בבלוג, לפני יותר משנתיים!
נתקלתי בו היום אחרי מלא זמן שלא קראתי אותו, תיקנתי קצת והתחשק לי לפרסם אותו שוב. מבוסס ברובו על אירועים אמיתיים, עם כמה התאמות קלות.
השעה כמעט שמונה בערב.
אני יושב מול המחשב במשרד על חצי א' עם ערימה של מסמכים, קפה נמס וחצי קופסת ערגליות. בדרך כלל אני משתדל לא להישאר יותר מאוחר משש, מקסימום שבע בערב (לצאת יומיות זה תענוג מפוקפק מאד אם חוזרים הביתה כל יום בעשר בלילה), אבל אני חייב להגיש את הסיכום הזה מחר על הבוקר. את החיילים שחררתי כבר לפני שעתיים. כל המשרדים במסדרון ריקים ומיותמים, אפילו העובד אחזקה כבר הלך הביתה.
הדלת חצי פתוחה ואני רואה אותה עוברת. היא קולטת שמישהו עדיין נמצא במשרד, מציצה דרך החרך שבין הדלת למשקוף. היא משחילה ראש וחצי גוף מבעד לדלת, תוקעת בי זוג עיניים כחולות ומחייכת. אני מרים אליה מבט מהמסמכים אבל לא מחזיר חיוך.
"אתה לא באמת כועס, נכון?", היא שוברת את השתיקה.
"זה לא הכי הצחיק אותי."
"אוי אל תהיה תינוק, לא קרה כלום" היא מתריסה ונכנסת למשרד.
" את יודעת שאני לא אוהב את השטויות האלה ליד חיילים שלי..."
היא מרתיחה מים בקומקום, לוקחת כוס חד פעמית מהשידה. שניים קפה, אחד סוכרזית. "בסך הכל גנבתי לך את הדרגות מהמעיל לכמה שעות, זה לא כאילו לא החזרתי לך אותן. כולה כמה חתיכות מתכת. רציתי לראות אם תשים לב או תסתובב בלי דרגות כל היום, זה מצחיק. אל תבכה."
אנחנו מזדיינים כבר כמה שבועות. היא לא חיילת שלי, סתם חיילת ביחידה. טכנית אני לא עושה שום דבר לא בסדר... ולמרות שצה"ל הוא הבית הזונות הכי גדול בארץ, לא נראה לי שהייתי רוצה שאנשים ידעו מזה. אני לא בטוח שזה יתקבל באהדה אצל המפקדים שלי.
זה לא משהו רציני, ואני חושב ששנינו מרוצים מהסידור הזה. כוס קפה מזדמנת במשרד, סושי או בירה פעם-פעמיים בשבוע, סקס באוטו, הודעות זימה במייל הצבאי... מה רע לנו?
היא מניחה את הכוס על השולחן, מושכת כיסא מאחד השולחנות ומתיישבת מולי.
"למה לא הלכת הביתה עדין?"
"אני בכוננות בחמ"ל, אני צריכה להישאר עד מחר בבוקר. יש את המבצע הזה..." היא חולצת את סנדל ימין בעזרת רגל שמאל ולהיפך, מניחה רגליים על השולחן בסיכול. אצבעות הרגליים שלה קטנות ומטופחות, והציפורניים משוחות בלק בצבע טורקיז. "חשבתי שאמרתי לך..."
"אולי..." אני עונה ביובש, "אני משתדל לא להקשיב לכל מה שאת אומרת."
"חצוף כזה" היא מסננת בלי להסתכל עלי, אוחזת בכוס בשתי ידיים ולוגמת לגימה ארוכה.
"זו פריווילגיה שבאה עם הדרגות. אותך, מצד שני..." אני מרים אליה מבט "אותך צריך לחנך".
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר" היא עונה בקול מיתמם, והשפתיים שלה, הוורודות והמלאות, מתעקלות לחיוך דק.
"גונבת לי את הדרגות... מתחצפת ליד חיילים... אני לא מזכיר בכלל את מה שהיה ביום שלישי... והרשימה עוד ארוכה גברת..."
היא מורידה את הרגליים, רוכנת לעברי ומניחה מרפקים על השולחן. "טוב, אז אני חצופה... זה לא חדש לך. איזה מין קצין אתה, אם אתה לא מסוגל להתמודד עם חיילת סוררת אחת..?"
אני נשען אחורה בכיסא, מסכל את הידיים מאחורי הראש. "אני יודע בדיוק איך צריך להתמודד איתך", אני מסתכל עליה, מנסה לאמוד את התגובה שלה "אבל אני לא בטוח כמה את תאהבי את זה..."
"תעשה מה שאתה רוצה" היא מחייכת בהתרסה. "אתה לא הראשון שמנסה לחנך אותי... אני מבטיחה לך שאני אשאר חצופה"
"אחלה", אני מחייך בחזרה, "תזכרי שאמרת את זה. קומי ותסגרי את הדלת."
"למה?"
"אנחנו הולכים לטפל בגישה שלך. קומי ותסגרי את הדלת."
היא בוהה בי, מופתעת מההוראה, מהציווי בקול שלי. אבל היא מסוקרנת לגלות לאן זה מוביל, קמה וסוגרת את הדלת כמו ילדה טובה. אני קם, עוקף את השולחן ומסובב את הכיסא שעד לפני רגע היא ישבה עליו.
היא עומדת ליד הדלת, מסתכלת עלי במבט שואל.
אני לוקח נשימה ארוכה. "תורידי את המכנסיים ובואי הנה" אני נוהם, מחווה עם הראש לצד ימין שלי.
היא מבולבלת. השפתיים שלה נפשקות מעט, כאילו כדי לומר משהו, אבל אחרי רגע קצר נסגרות ומסגירות רמז של חיוך. היא מסתכלת עלי, עיני התכלת שלה בורקות לרגע בשילוב של חשש והתרגשות.
היא פותחת כפתור במכנסיים ולאחר מכן את הרוכסן, פושטת אותן באופן איטי ומדוד, מקפידה לא להסיר ממני את המבט. היא מוציאה רגל אחת ולאחריה את השנייה, חושפת זוג ירכיים קמורות ובהירות. חולצת ה-א' שלה מגיעה עד לאמצע הירך, אבל אני מצליח לראות מבעדה שהיא לובשת תחתוני כותנה בצבע כחול.
היא מקפלת את המכנסיים ומניחה אותן על השולחן, צועדת לכיוון הכסא ונעמדת לצידי. היא פותחת את הפה כדי להגיד משהו, אבל נעצרת כשאני אוחז את האמה השמאלית שלה ומושך אותה כלפי מטה, אל מעבר לברכיים שלי.
היא מסובבת את הראש, מביטה בי מעבר לכתפה. "אני לא יודעת מה נראה לך", היא סוף סוף מתרעמת על הסיטואציה, "אני לא בת שש".
התחת שלה מורם באוויר ומונח מולי. הוא בהיר ועגלגל, ויד ימין שלי מלטפת אותו בתנועות רכות ומעגליות, מרפרפת בין החלק שמוגן בתחתונים לחלק החשוף. "מסתבר שגם בגילך את צריכה שילמדו אותך איך להתנהג..."
אני מרים את היד ומנחית אותה, מכה חדה ומהירה, אבל לא חזקה מדי. היא משחררת אנחה קטנה, יותר מהפתעה מאשר מכאב. אני ממשיך לחלק ספנקים בקצב קבוע ומדוד, מקפיד לכבד כל פלח ישבן במידה שווה של תשומת לב. היא מתפתלת ונאנחת, אבל כמעט לא משמיעה קול פרט לאנקות כאב קטנות מדי פעם.
"לא נראה לך שזה מספיק??" היא מסובבת אלי את הראש, ספק שואלת ספק קובעת.
"מספיק?" אני עוצר ומחייך אליה, "אנחנו רק התחלנו". אני תוחב שתי אצבעות מתחת לרצועת הגומי של התחתונים ומושך אותם למטה בתנועה מהירה. הטוסיק הקטן והעגול שעד לפני דקה קצרה היה לבן כמו שלג זורח עכשיו בוורוד. היא קצת מופתעת וחושבת מה להגיד, אבל אני לא נותן לה את ההזדמנות ומחדש את מטר המכות בנחישות, מגביר את הקצב והעוצמה בהדרגה. כל מכה מפיקה "סלאפ!" קצר, חד ונפלא של עור פוגש עור.
היא שולחת את יד ימין לאחור, להגן על הישבן הבוער, ואני אוחז אותה ביד שמאל שלי ומצמיד אותה לחלק התחתון של הגב שלה. היא מתפתלת ומתנשמת, מקמרת את הגב עם כל מכה, בועטת באוויר בעיטות קטנות.
אחרי דקה או שתיים אני עוצר. הישבן בוהק בשני כתמים אדומים ורחבים, ואני מרוצה מהעבודה הטובה שעשיתי. אני מעלה את התחתונים בחזרה למקום, אוחז בזרוע שלה ומנחה אותה לעמידה.
"אל תתני לי תירוץ לעשות את זה שוב..." אני אומר לה ונותן עוד ספנק אחד אחרון. "נהניתי מזה יותר מדי."
היא מסדרת את החולצה והתחתונים ומסדירה נשימה, בוהה בי לרגע. "עכשיו כשסיימנו עם העונש שלי..." היא מטה את הראש מעט הצידה ומחייכת, פותחת את כפתורי חולצתה בתנועות אטיות, מלמעלה למטה, "מה דעתך שנעבור לפעילות יותר מהנה?"
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
אנחנו מתלבשים, אוספים פרטי לבוש מהשולחן והרצפה. היא מחליקה חזרה לתוך המכנסיים ואני גונב עוד מבט חטוף על סימני הידיים שמעטרים את הטוסיק שלה. היא מסדרת את השיער, מכניסה את החולצה בחזרה לתוך המכנסיים. "אני צריכה לחזור לחמ"ל..." היא שולחת לי חיוך מתנצל "שלא יחפשו אותי".
היא יוצאת ומשאירה אותי, שוב, עם הניירת, הקפה והערגליות. אני באמת צריך לחזור לזה... בכל זאת, כבר כמעט שמונה.
