הייתי ילד, פעם, והיו לי סיוטים.
הייתי רץ, ביער, ודוב ענקי, חום, היה רודף אחרי.
רצתי ורצתי ורצתי, וכמה שלא דחפתי ברגלי הקטנות
תמיד היה נראה כאילו אני לא זז.
עוד רגע אחד והדוב ישיג אותי.
אני כבר מריח אותו, שומע אותו צעד אחד מאחורי.
חייב להמשיך לרוץ.
למה אני לא זז?
אני כבר בטווח של מכה חייב לרוץ מהר יותר מהריותרמהר
והתעוררתי.
מזיע.
ואז יום אחד, חשבתי לי על המוות.
חשבתי בעיקר "אני לא רוצה למות". וגם קצת "אני
לא רוצה שההורים שלי ימותו", ולפעמים "אבל כולם
מתים". בסוף חשבתי "יום אחד גם אני אמות".
בלילה שוב ברחתי מהדוב. רצתי ורצתי, הריאות שלי
בערו מחוסר חמצן. הרגל שלי נתקלה במשהו על
האדמה הלחה וכמעט נפלתי.
נעמדתי
הסתובבתי אחורה
והסתכלתי על הדוב.
"...ואם תביט בתהום הנשייה במשך זמן, התהום תביט בך".
"מעבר לטוב ולרע" הערה 146.
פרידריך וילהלם ניטשה.
לפני 20 שנים. 12 ביוני 2004 בשעה 4:26