"זה לא בסדר", היא אומרת. "זה תלוי עקום."
"לא, ככה הוא רצה שיתלו את זה." אני עונה.
"איך זה יכול להיות? לא נראה לי."
"אני אומר לך, זה מה שהוא רצה."
"מה? שזה יהיה עקום ומכוער וכולם בתערוכה יצחקו עליו?"
"הוא רצה שהקו הזה יהיה אנכי." אני טועם מהכוס ומראה לה את הקו. הוא אנכי.
"אבל זה עקום ככה."
"כמה זמן יקח לך להבין שזה מה שהוא רוצה, ולכן ככה זה יהיה?"
"קשה לי לקבל את זה."
שתיקה קלה. היא שותה עוד קצת יין.
"אני לו'מבינה, איך יכול'יות..."
"את טוחנת מים. די. זה מתיש."
"אני מתישה אותך?" היא נשמעת קצת נפגעת, קצת לועגת וקצת מיתממת.
"בין השאר." אני עונה בדיפלומטיה.
"מה עוד אני עושה לך?"
אני מביט בעיניים שלה במבט מרוכז ורציני ואומר "יופי של מזגן פה, הא?"
לוקח לה שביב שניה להבין שאני מתכוון לפיטמות הזקורות שלה.
לוקח לה עוד חלקיק רגע להבין מה היא עושה לי.
היא מחייכת חיוך קטן ומשפילה מבט.
אני עושה צעד קטן לעברה ולאט לאט מקיף אותה בחיבוק.
הרעידות הקטנות שלה, אלו שמתחילות עמוק בבטן, מספרות לי כל מה שאני רוצה לדעת.
"אני רוצה..." היא לוחשת.
אני מניד בראשי לעבר שולחן קפה קטן ושואל אותה:
"שם? עם הבטן על השולחן? השולחן יחרוק עם כל תנועה שלי, ואני אצטרך
להחזיק אותך חזק, פה, בשכמות, שלא ניפול."
העיניים שלה עצומות, רואות את מה שאני מתאר.
אני מהדק את החיבוק, לוחץ אותה אל החזה שלי ומדבר בקול נמוך, סנטימטר
וקצת מהאוזן שלה:
"אולי אני אכופף אותך על הספסל של השומר בכניסה, ואצליף בך עם החגורה?
התחת האדום-לוהט והרגליים הרועדות שלך יהיו המוצג הראשון שכולם יראו."
היא מסתכלת עלי עם דמעה קטנה.
אקסהביציוניזם זה הקטע שלה, לא שלי.
הוא מגיע.
"הלו הלו, מה קורה פה? אין לכם בית?" הוא צוחק.
"איפה פה המקום שמחנכים בו מיידעלאך בעייתיות?" אני מחייך בחזרה.
היא מחייכת חיוך נבוך.
לפני 20 שנים. 30 ביולי 2004 בשעה 10:54
