יש ימים מעצבנים, וזה היה אחד מהם.
יש כל מני סימנים שמעידים על יום שהוא הולך להיות יום מעצבן.
היום אנוביס העיר אותי מוקדם מדי ואמר בחיוך שהוא רוצה לקחת לי את הלב, "רק לשקילה קצרה" חייך והראה לי את המשקל. זה סימן ברור שהיום יהיה יום מעצבן.
"גם בפעם האחרונה זה לא היה מצחיק" מילמלתי והתהפכתי.
אבל זה היה יום מעצבן. זהו. אין מה לעשות. דינו נגזר.
וההוכחה? כשהתהפכתי, נתקעה לי אבן בצלעות. מישהו שכח לנקות לי את המערה.
נאנחתי ביאוש. אחד הדברים הכי מעצבנים בימים מעצבנים הוא שאי אפשר פשוט להמשיך לישון עד שהם יעברו. מהרגע שזיהית שיום מעצבן הוא יום מעצבן, תצטרך לחוות אותו במלואו, על כל העיצבונים שהוא מכיל, עד תומו, ולקוות שלפחות הלילה יהיה יותר מוצלח.
התיישבתי, קצת הפוך, ומחיתי את קורי השינה באגרופי.
"אני יורד לנחל, להתרחץ ולהביא מים. תארגן אש, נעשה קפה. נראה לי שיהיה יום ארוך."
התרחצתי לי בשקט. המים הרכים הרגיעו אותי. לוטרה חייכה אלי. השמש ניסתה לחמם את היער, אבל העננים חסמו אותה. "זה לא יעזור לך, שמש. נפלת על יום מעצבן."
בטיפוס למעלה, כבר מרחוק, ראיתי את ישעיהו מתצפת על המערה שלי. הוא נראה דרוך, מתחבא. המשכתי לעלות, לראות מה שהוא רואה. אנוביס ישב על אבן ודיבר עם הנחש המנוצה. ישעיהו שונא נחשים.
אחרי הברכות הרגילות, עם ספל קפה מעלה אדים ביד, פניתי לנחש "איפה היית? כבר די הרבה זמן רציתי לדבר איתך."
מאז הגיג שלו כאורקל מכרתים הוא חזק בשאלות קיומיות.
"עשששיתי רעשששים." הוא עונה. בטח היה קורץ אם היו לו איברים מתאימים.
"תגיד, למה יש ימים מעצבנים?"
"אויששש, באמת. בששששביל שששתעריך את הימים הששששווים".
פשוט, הא?
הממממם. תמיד כשהוא עונה אני חושב "למה אני לא חשבתי על זה קודם?"
בעצם, זו שאלה בכלל לא רעה.
"למה אני לא חשבתי על זה קודם?"
"כי אתה עססססוק מדי בקפה, בססססספרים, במוזזזזזיקה. בששששטויות הקטנות שששל החיים הקטנים שששלך."
סאממממק. שוב פעם אני חושב "למה אני לא חשבתי על זה קודם?"
אבל הפעם אני יודע את התשובה.
"למה אני לא מצליח להבין אנשים?"
"אתה לא אמור לנססססות. הבנת פעם עץץץץץ? הבנת פעם הר?"
"חחחחח."
"מה מצצצחיק?"
"אמור זה דג."
לפני 20 שנים. 24 בנובמבר 2004 בשעה 13:52
