לשבת בגשם זה לא כמו להתקלח במפל.
הגשם בא בעדינות, מרטיב קצת את השיער, ואז מחלחל אל הקרקפת.
תמיד יש איזו טיפה שמחליטה לרדת על הלחי.
ישעיהו מוטרד מאד ממים, במיוחד אם הם מגיעים מעננים, והוא מנסה לגרור אותי חזרה למערה.
"ישעיהו, משהו לא בסדר פה."
הוא מביט בי, ואנחנו נרטבים ככל שהזמן עובר.
"הנו היו צריכים להגיע בנובמבר, אבל הטונדרה שוממת."
גנו זו הגייה שגוייה לשם החיה.
"אני זז." הוא לוחש בקול חתולי, וזז.
משהו צריך להגיע, אני מרגיש את זה.
משהו צריך לקרות.
נדמה לי שאני רואה דמות מתקרבת. אולי זו טיפת גשם.
לא.
זאת דמות אדם.
כשהדמות מגיעה לאמצע הטונדרה, ואני רטוב עד מח עצמותי, ואני מכיר ומזהה.
למרות המקל וההליכה השפופה, הגשם והעננים שמחביאים את האור.
בחזרה למערה, היכן שישעיהו בוודאי הדליק כבר מדורה ומכין לי קפה טוב וחזק.
- "ישעיהו", אני אומר "מישהו בא."
- "הנו?" הוא מקיש בשיניו ומחייך את החיוך הכי אלים שלו.
- "לא. חבר ישן שנעלם לפני שנים."
- "איש? כמוך?" הוא אומר בתיעוב.
- "איש. לא כמוני." אני מתקן.
- "כן, פתית שלג יפה ומיוחד." ישעיהו ציני בימים גשומים.
אנחנו שותים קפה בשקט, ובדיוק כשאני מושיט יד אל השש-בש, הדמות מופיעה בפתח המערה.
אני מחייך, ישעיהו פוקח עין אחת.
לפני שאני מספיק להגיד "יש'ך עשר-שקל לבאר-שבע?" הוא יורה "אפשר לעניין אותך במדפסת?"
לפני 19 שנים. 27 בינואר 2005 בשעה 9:07